היפוך החורף 2015 – לאכול עם זיגפריד קוטל הדרקון

אם הייתי שואל אדם ממוצע מה המיתוס הימי ביניימי המפורסם ביותר סביר להניח שהתשובה הייתה המלך ארתור ואבירי השולחן העגול. סיפורי המלך ארתור צמחו ככל הנראה משילוב עממי בין המיתולוגיה הברטונית-וולשית לבין סיפורים על מנהיגים צבאיים אמיתיים שחיו בבריטניה של המאה ה5 וה6 ולחמו בפולשים האנגלו סקסוניים ובינם לבין עצמם. במאה ה13 ג'ופרי ממונמות' כתב "רומאן" שהתבסס בחלקו האחד על אגדות עממיות אלו (ובחלקו השני על דמיונו הפורה), רומאן שהפך לסיפורי המלך ארתור כפי שאנו מכירים אותם. בזמן שסיפורי המלך ארתור הם בהחלט בין המיתוסים הימי ביניימים היותר מפורסמים הם בשום פנים ואופן אינם היחידים. למעשה, בימי הביניים היו מיתוסים מפורסמים בהרבה מסיפורי המלך ארתור. סיפורי המלך ארתור שייכים, עם כל הכבוד, לוויילס וקורנוול אשר בבריטניה ולבריטאני שבצפון צרפת, ותפוצתם מחוץ לאזורים אלה הייתה מוגבלת לחברה הגבוהה, אחוז זניח מכלל האוכלוסייה. לעומת זאת באותם הימים היה מיתוס אחר שהיה מוכר היטב בכל מרכז, צפון, ומערב אירופה, מיתוס שבימינו כמעט ונשכח לחלוטין. מאיסלנד עד שיפוליהם הדרומיים של האלפים, ממערב אנגליה עד מזרח נורווגיה, ומצפון שבדיה עד חצי האי קרים – הסיפור על זיגפריד קוטל הדרקון וחורבן הניבלונגים.

בימינו האנשים שמכירים את המיתוס הזה לרוב מכירים אותו מכל הסיבות הלא נכונות – במאה ה19, ברוח הלאומנות ששטפה את אירופה, ריכארד וואגנר הלחין סדרת אופרות אשר היו מבוססות על מחזור הסיפורים הנ"ל. בהמשך, הנאצים (שמסיבות ברורות גם הם "אהבו" את הסיפור) אימצו לחיקם את האופרות של וואגנר, וכך האופרות ואיתן סיפורו של זיגפריד נהפכו לסמל שמזוהה עם אחד הצדדים האפלים ביותר בהיסטוריה האנושית. זה מאוד חבל מאחר והמיתוס של זיגפריד קוטל הדרקון הוא סיפור עם עלילה מרתקת שהייתה מצליחה בקלות לעקוף את זאת של משחקי הסקס הכס. הוא אמנם סיפור מיתולוגי, אבל יש בו הרבה פחות אלמנטים פנטסטיים מסיפורים אחרים – האלים מופיעים רק ברקע, המאורעות העל טבעיים אינם העיקר, והוא טראגי במובן האפל ביותר של המילה – טרגדיה יוונית על סטרואידים, לא פחות מזה.

ישנן גרסאות רבות לאגדה על קוטל הדרקון, והנוסח הבא (והמאוד מקוצר) לסיפור מבוסס על סאגת בני וולסונג, הגרסא האיסלנדית שנכתבה במאה ה13. כמובן שזאת איננה הגרסא היחידה – שירת הניבלונגים הגרמנית (Nibelungenlied) גם היא מספרת את אותו הסיפור עם אי אילו שינויים, אבל הגרסא הצפונית, גם אם נלקחו בה אי אילו חירויות אומנותיות, משמרת בתוכה הרבה יותר מהרוח המקורית של הסיפור (שלא לדבר שבניגוד לשירת הניבלונגים בה אין את כל הטרחנות שתמיד מתלווה לסיפורי אבירים).

(השמות המקבילים בשירת הניבלונגים מופיעים בסוגריים)

זיגורד (זיגפריד נסיך זאנטן) בנו של הגיבור המהולל (והמת) זיגמונד משושלת בני וולסונג (שהיה בעצמו צאצא של אודין, מלך האלים) גדל בחצר המלך אלף. המלך אלף התחתן עם אימו של זיגורד, ולמרות זאת הוא רואה בזיגורד בן לכל דבר ונותן לו את כל מבוקשו. במהלך שהותו בחצר המלך זיגורד מתחבר עם רגין, אדם חורש רעות, המתפקד כאביו המאמץ לכל דבר ועניין. רגין מספר לזיגורד שלאביו הריידמר היו שלושה בנים – רגין, אוטר, ופאפניר. האלים אודין והוניר והענק לוקי הרגו את אוטר בשוגג, ובשל כך הריידמר דרש מהם כופר כפיצוי. לאלים לא היה זהב זמין באותו הרגע ולכן לוקי ניגש אל הגמד אנדווארי, שהיה ידוע כחרש מתכות מוכשר, וכפה עליו למסור לידי האלים את כל הזהב והאוצרות שבידיו. אנדווארי, בחוסר רצון בולט, הסכים למסור את כל אוצרותיו למעט טבעת אחת, אנדוורנאוט, שאותה הוא רצה לשמור. עם זאת לוקי דרש את כל האוצר ולא תכנן לוותר על הטבעת, וכך אנדווארי, בחוסר ברירה, ציית. עם זאת, לפני שהוא מסר את האוצר ללוקי, אנדווארי קילל בכעסו את הטבעת ואת כל האוצר בהכריזו שהם יובילו למותו של מי שיחזיק בהם. וכך האוצר הועבר לידיו של הריידמר ככופר על מות בנו, ומהר מאוד הקללה נכנסה לפעולה – הריידמאר נרצח על ידי בנו פאפניר, ורגין נס על נפשו לחצר המלך אלף. עם הזמן פאפניר נעשה קנאי לאוצר ופיתח אובססיה לביטחונו – ובשל כך הוא נהפך לדרקון אשר ישן על ערימת האוצר, ושמר עליו בקנאות יומם וליל.

לאחר שזיגורד שמע את הסיפור, מתוך מחווה ידידותית לרגין ושאיפה לתהילת עולם הוא הציע לנסות ולהרוג את הדרקון. רגין כמובן שהסכים בשמחה, וחישל מחדש עבור זיגורד את חרבו השבורה (והמכושפת) של זיגמונד אביו. וכך זיגורד ורגין יצאו לדרך, ובסופו של דבר זיגורד קטל את הדרקון פאפניר בעוד הדרקון יצא ממערתו לגיחת השתייה היומית שלו. זיגורד חפר בור באדמה מתחת למסלול הקבוע בו פאפניר היה מהדס בדרכו לבור המים – וכאשר הדרקון עבר מעליו זיגורד נעץ בו את חרבו, וכך הגיע סופו של הדרקון. לאחר מכן זיגורד יצא מהבור ופגש בדרקון הגוסס. זיגורד, נפוח מגאווה על הישגו, הציג את עצמו ולעג לדרקון בהכריזו שכעת האוצר שייך לו. פאפניר שמע זאת וצחק, ואמר לזיגורד שאם היה שכל בקודקודו הוא היה לוקח את סוסו ורוכב הרחק מהאוצר, שמא הוא ימיט עליו אבדון. כמובן שזיגורד התעלם מאזהרת הדרקון, ולפני שהוא רכב לתבוע בעלות על האוצר הוא אף לעג לפאפניר, והכריז שהוא ימות בשיבה טובה ואפוף תהילה, ושאם יופיע הצורך הוא לא יהסס להיפטר מהאוצר (כאמור, הנה מוטיב ההיבריס שמוביל לחורבן). ולאחר מילים אלה פאפניר מת.

באותו הערב זיגורד ורגין ישבו סביב מדורה, ורגין ביקש מזיגורד שיצלה עבורו את ליבו של פאפניר. זיגורד ציית, ולאחר שטעם במקרה מדמו של פאפניר הוא רכש את היכולת להבין את שפת הציפורים – ולתדהמתו הוא גילה שרגין מתכנן לרצוח אותו כדי לזכות באוצר. זיגורד לא בזבז זמן ורצח את רגין, ולאחר מכן שמע שהציפורים ממליצות לו לרכב דרומה להיכל הבורגונדים. וכך זיגורד רוכב למערתו של פאפניר, מעמיס את האוצר על סוסו, ומתחיל בדרך הארוכה דרומה (במיתוס הגרמני אוצר זה הוא "זהב הניבלונגים" המפורסם). בדרכו, זיגורד עבר בטירה בה נמצאת עלמה בשם ברינהילד (ברונהילדה) בתו של המלך בודלי. ברינהילד היא מן יפהפיה נרדמת – במקור היא הייתה בתו של המלך בודלי וגם ואלקיריה, רוח קרב. לאחר שהעניקה ניצחון שלא כחוק לאחיה אטלי מלך ההונים, אודין, ראש האלים, העניש אותה בשינה נצחית. זיגורד עם זאת מצליח להעירה, ולאחר מכן שניהם מתאהבים וזיגורד נודר נדר שהוא ישא אותה לאישה. עם זאת, ברינהילד רואה את העתיד וצופה שזיגורד ינשא לאישה אחרת ואף מזהירה אותו שלא להתחייב, אך זיגורד מתעקש ומעניק לה את הטבעת אנדוורנאוט כהוכחה לנאמנותו. ברינהילד מתרצה, ולאחר מכן זיגורד ממשיך לרכב דרומה עד שהוא מגיע אל חצר גונאר מלך הבורגונדים, בעיר וורמס שעל הריין.

גונאר (גונתר), הגני (האגן פון טרונייה), וגוטורם (גיזלהר) היו בניה של גרימהילד, אישה מרושעת שעסקה במאגיה, ושל המלך גיוקי משושלת הניפלונגים (ניבלונגים). בנוסף, לגיוקי ולגרימהילד הייתה בת נוספת בשם גודרון (שבאופן מבלבל מעט, בשירת הניבלונגים נקראת קרימהילד). כאשר זיגורד הגיע לחצר הבורגונדים הוא כבר היה גיבור מפורסם, ולכן גרימהילד החליטה לחתן אותו לתוך בית גיוקי. לשם כך גרימהילד רקחה שיקוי אהבה אשר גרם לזיגורד לשכוח את ברינהילד ולהתאהב בגודרון. כצפוי, זיגורד וגודרון מתחתנים והכל טוב ויפה בהיכל הבורגונדים – זיגורד סופח למשפחת המלוכה ובכך תרם ליוקרתו של בית גיוקי. חייו של זיגורד בחצר הניבלונגים היו יכולים להמשיך ולהתנהל על מי מנוחות אלמלא גרימהילד הייתה גם מעודדת את גונאר לבקש את ידה של ברינהילד. גונאר, שלא ידע דבר על יחסיהם של זיגורד וברינהילד, הסכים עם אימו בלי לחשוב פעמיים. וכך יצא שזיגורד רכב יחד עם גונאר כחלק מהפמלייה המלכותית לבקש את ידה של ברינהילד, ובנקודה זאת החלו כל הצרות.

כאשר זיגורד וגונאר הגיעו לחצר המלך בודלי התברר שברינהילד מוכנה להתחתן רק עם גבר שיעבור מבחן מסוים – ברינהילד התבצרה בתוך טירה מוקפת בלהבות, ורק הגבר שיצליח לרכב על סוס דרך הלהבות האלה יזכה בידה. גונאר ניסה לרכב מספר פעמים דרך הלהבות ונכשל, ומתוך רצון לעזור לו זיגורד שתה שיקוי שגרם למראהו להשתנות לזה של גונאר, והוא הצליח לרכב דרך הלהבות. וכך זיגורד חוצה את הלהבות לתוך הטירה ושוכב עם ברינהילד (אשר בינתיים איננה חושדת בכלום), כאשר הכל מתבצע בדמותו של גונאר. בבוקר שלמחרת השפעתו של שיקוי האהבה מתפוגגת, וזיגורד נזכר בברינהילד ולא יודע מה לעשות. וכך, כאשר ברינהילד ישנה, זיגורד לקח ממנה את הטבעת אנדוורנאוט ונתן לה במקומה טבעת אחרת, וכך כביכול "מסיר" את התחייבותיו כלפיה.

גונאר וברינהילד מתחתנים וחוזרים לממלכתו של גיוקי, ולזמן מה נדמה שהכל שקט, גם אם ברינהילד לא מבינה מדוע זיגורד מתנהג כאילו הוא לא מזהה אותה ומשתדל להתעלם ממנה. אך השקט לא נמשך יותר מדי זמן – לאחר וויכוח בין גודרון לברינהילד, גודרון, שלא הייתה מודעת לטיב היחסים בין בעלה לברינהילד, שלפה את הטבעת אנדוורנאוט והטיחה בפניה של ברינהילד כיצד זיגורד ולא גונאר היה האדם שחצה את הלהבות. מהר מאוד ברינהילד מבינה שהיא רומתה ומבינה למה זיגורד "שכח" אותה. ברינהילד, מושפלת ורותחת מזעם, הסתגרה בחדרה וסירבה לצאת ממנו. זיגורד ניסה לדבר על ליבה וסיפר לה שגם הוא רומה, ואף הציע לנטוש את גודרון ולברוח יחד איתה הרחק מוורמס ומהניבלונגים אך ללא הועיל. חמתה של ברינהילד בוערת והעובדה שכל החצר מבינה כיצד היא הושפלה לא עזרה יותר מדי – ולכן ברינהילד דורשת בתוקף מגונאר שזיגורד יומת. בלב כבד גונאר והגני נעתרים לבקשתה, ומתמרנים את גוטורם אחיהם לרצוח את זיגורד ובנו בן השלוש. לאחר מכן, שגונאר בישר לברינהילד בכעס על מותו של זיגורד ברינהילד קיללה את אימו גרימהילד וניבאה בפניו שכל בית גיוקי יימחה מעל פני האדמה. מאוחר יותר באותו היום ברינהילד מתאבדת על מדורת הקבורה של זיגורד, וכך הצטרפה אליו במותו.

שנים לאחר מכן גונאר הוא עדיין מלכם של הבורגונדים (ויחד עם הגני, מחזיק באוצרו של זיגורד), ובמצוותה של גרימהילד גודרון נישאה מחדש, בניגוד לרצונה, לאטלי מלך ההונים (המלך אצל. כהערת אגב, "אטלי" ו"אצל" היו בעצם דרכו של המשורר לומר "אטילה"). המלך אטלי ששמע על סיפורו של זיגורד חמד את זהב הניבלונגים והחליט לקחת אותו מידי הבורגונדים – בין אם בדרכי נועם או מלחמה. לשם כך אטלי הזמין את גונאר, הוגני, והבורגונדים להיכלו למשתה, מתוך תקווה לכלוא אותם בהיכל ולכפות עליהם למסור את האוצר לידיו. ועם זאת, התוכנית לא התנהלה כמתוכנן – הבורגונדים אמנם הגיעו אל המשתה אך הם נכנסו אליו חמושים, והמלכודת של אטלי נהפכה למרחץ דמים. בסופו של יום ההונים ניצחו בקרב ואטלי הרג הן את גונאר והן את הגני, אך ניצחונו היה קצר מאוד. מיד לאחר הקרב גודרון רצחה את אטלי כנקמה על רצח גונאר והגני, ובנוסף רצחה את כל ילדיהם המשותפים (מן הראוי לציין שבשירת הניבלונגים מתרחש דבר הפוך – אטילה שורד את הקרב, וקרימהילד היא זאת שמתה. מצד שני, בשירת הניבלונגים קרימהילד היא זאת שיזמה את המשתה כדי לנקום באחיה), וכך בא החורבן על הניבלונגים.

בשירת הניבלונגים זאת הנקודה בה הסיפור מסתיים, בעוד שבגרסא הסקנדינבית סיפורה של גודרון עוד ממשיך לסיפורה של סוואנהילד (בתם של גודרון וזיגורד) וארמנריק מלך הגותים. עם זאת, סיפור זה הוא ככל הנראה תוספת מאוחרת למיתוס, ולא ממש קשור למחזור הקלאסי של הסיפור – למעשה, זאת ככל הנראה הסיבה בגללה השם הגרמני "קרימהילד" השתנה ל"גודרון" (וכהערת אגב, הן סוואנהילד והן ארמנריק היו דמויות היסטוריות שחיו במאה ה4 לספירה, והחלק הזה במיתוס ככל הנראה התרחש, לפחות בחלקו). הסיפור מתחיל בכך שלאחר הטרגדיה בהיכל ההונים גודרון נודדת צפונה ונישאת למלך יונאקר ויולדת לו מספר בנים, בעוד סוואנהילד אורסה לארמנריק מלך הגותים. לאחר שסוואנהילד מגיעה להיכל ארמנריק היא נחשדת בבגידה, וארמנריק מוציא אותה להורג בצורה אכזרית במיוחד כאשר הוא מורה לסוסים לרמוס אותה. גודרון כמובן שלא הסכימה לעבור על כך בשתיקה, ושלחה את שני בניה – המדיר וסורלי – לנקמת דם. המדיר וסורלי מצליחים במשימתם ופוצעים קשות את ארמנריק, אך הם נתפסו ובסופו של דבר הוצאו להורג – וכך מתממשת נבואתה של ברינהילד על חורבן בית גיוקי. באחת הגרסאות היותר קודרות לסוף הסאגה, לאחר מות כל ילדיה גודרון פוגשת במשורר נודד ומבכה בפניו את חייה על ידי שירת קינה בה היא מספרת כיצד היא חזתה במותם של גיבורים כה רבים. ואז, לאחר שסיימה לגולל את זכרונותיה, גודרון מתאבדת.

זיגורד קוטל הדרקון, נורווגיה, המאה ה12.

זיגורד קוטל הדרקון, נורווגיה, המאה ה12. התמונה באדיבות גוגל.

כמו בהרבה מיתוסים גם באגדה הזאת ישנו גרעין של אמת והשאלה הגדולה ביותר היא מי היה זיגורד ההיסטורי, אם בכלל היה אדם כזה. תשובה אפשרית אחת לכך היא ארמיניוס, אדם שחי במאה הראשונה לספירה ונחשב, יחד עם חניבעל ומיתרידאטס, לאחד האויבים הגדולים שאי פעם קמו לרומא. הסיפור של ארמיניוס מתחיל במאה הראשונה לפני הספירה, לאחר שאוגוסטוס (לשעבר אוקטביאנוס) הביס את מרקוס אנתוניוס ונהפך לשליט היחיד של האימפריה הרומית. שיכור מהצלחה וצמא להישגים שיופיעו על שמו, אוגוסטוס נתן הוראה ללגיונות לחצות את הריין ולהתקדם מזרחה – כפי שיוליוס קיסר כבש את גאליה, אוגוסטוס קיווה לכבוש את גרמאניה ולצרפה לאימפריה. בסופו של הקמפיין הזה הרומאים הגיעו עד נהר הווסר, והשבטים הגרמאניים שחיו בשטחים אלו הוכפפו למרותה של האימפריה. ארמיניוס היה בן של ראש שבט שכזה שנשלח להתחנך ברומא וחזר לגרמאניה כגנרל בלגיון ואזרח רומאי. לאחר שחזר לגרמאניה ארמיניוס החליט לארגן קואליציה של שבטים גרמאניים שתלחם ברומאים (רק למען הסר ספק, הסיבות ככל הנראה היו הרבה פחות אציליות ממלחמת שחרור והיו קשורות יותר לנציב בעייתי ופוליטיקה תוך שבטית). לא ברור איך הוא הצליח לעשות זאת, אבל בשנת 9 לספירה ארמיניוס הצליח לפתות את הנציב הרומאי וארוס, יחד עם שלושת לגיונותיו, לצעוד לתוך היערות לאחר שהבטיח שהוא יראה לו היכן נמצאים בסיסי מורדים. בשלב מסוים ארמיניוס נעלם בין העצים, ושהוא חזר הוא הגיע יחד עם הלוחמים הגרמאניים. מהר מאוד פרצה מהומה שלמה שבסופה שלושת הלגיונות הושמדו לחלוטין בקרב (שנודע בהמשך כ"קרב יער טאוטובורג"), ווארוס, הנציב הרומאי, נפל על חרבו. וכך, בקרב אחד, כל ההישגים הרומאים מעבר לריין נמחקו לחלוטין. ערים וכפרים שהרומאים ייסדו בגרמאניה ננטשו, השבטים הפסיקו להעלות מס לקיסרות, המתיישבים היוונים והרומאים נטבחו או ברחו מערבה מעבר לריין, ורבים מהשבויים הרומאים בקרב טאוטובורג הועלו כקורבן לאלים.

הרומאים היו בהלם מוחלט מהתבוסה. מסופר שכאשר דיווחים על הקרב הגיעו לרומא אפילו אוגוסטוס קיסר יצא בזעקות שבר וקינה על הלגיונות שאבדו, וקרא לשמים "וארוס, החזר לי את לגיונותיי!". בנוסף, ארמיניוס הצליח לקחת מהלגיונות את הנשרים האימפריאליים שלהם, מה שהרומאים ראו בו השפלה שאין כדוגמתה. הרומאים, מובסים וזועמים, נשבעו לנקום. וכך, לאחר מספר שנים של הכנות, טיבריוס נתן הוראה לגנרל נירו קלאודיוס דרוסוס לצאת לקמפיינים מעבר לריין, קמפיינים שבעקבותיהם הוא רכש את שמו היותר מפורסם – "גרמאניקוס". אפשר להתווכח על האם הקמפיין של גרמאניקוס היה מוצלח – אמנם הוא הצליח להביס את ארמיניוס בלא מעט קרבות אבל הקמפיין ביסודו היה מסע נקמה ולא מעבר. בסופו של יום הקיסרים מעולם לא ניסו לכבוש שוב את גרמאניה, בין אם מפחדם מהשבטים הגרמאניים או בשל סיבות לוגיסטיות. אמנם מדי פעם היו מסעות מלחמה רומאים מעבר לריין, אבל הם לא היו מסעות כיבוש – למעשה, כעת המצב היה הפוך. מעתה רוב ההתנגשויות של רומא עם השבטים הגרמאניים התרחשו בשל פלישות של האחרונים לתוך שטחי האימפריה ולא להיפך. באשר לארמיניוס, אשתו ת'וסנהילדה מתה בגלות ברומא (היא נשבתה במסע המלחמה של גרמאניקוס), ובנו ת'ומליקוס סיים את חייו בזירת הגלדיאטורים. בדומה לזיגורד, ארמיניוס עצמו מצא את מותו בשל תככים פוליטיים מצד משפחתה של אשתו, שחרבה גם היא זמן לא רב לאחר מותו של ארמיניוס.

כמו שניתן לנחש, אחת ההשערות היא שזיגורד/זיגפריד הוא ארמיניוס. לפי השערה זאת הדרקון הוא הצבא הרומאי, והאוצר המקולל הוא הביזה לאחר הקרב (שיכול מאוד להיות שבגלל "אוצר" זה ארמיניוס מצא את מותו – זה ידוע שהיו לו סכסוכים רבים עם נסיכים אחרים בשבט שלו ובשבטים אחרים, ולא מן הנמנע שחלקם היו על חלוקת השלל). בנוסף, "ארמיניוס" הוא שם רומאי, אולי לטיניזציה של השם הגרמאני "ארמין". אביו של ארמיניוס נקרא זיגמאר ולרבים מקרוביו של ארמיניוס היה האלמנט של "זיג" (ניצחון) בשם, בעוד שבסאגת בני וולסונג אביו של זיגורד היה בעל השם זיגמונד, ובשבטים הגרמאניים באותה התקופה נהוג היה לשמר אלמנטים שכאלה בשמותיהם הפרטיים של בני המשפחה. לא מן הנמנע שלארמיניוס היה שם נוסף עם האלמנט "זיג" בתוכו, שם שההיסטוריונים היוונים והרומאים שתיעדו את הסיפור פשוט לא טרחו לציין. עם זאת מדובר בניחוש מלומד ולא מעבר, וישנן תיאוריות נוספות לפיהן זיגורד לא היה ולא נברא ושזיגורד הספרותי הוא לא יותר מגלגול כלשהו של מיתוסים ממוחזרים מאגדות אחרות. בשורה התחתונה, בין אם היה בסיס היסטורי לזיגורד או לא התשובה ככל הנראה אבודה לנצח.

בזמן שאת הבסיס ההיסטורי לזיגורד קשה למצוא, את הדמויות והמאורעות ההיסטוריים שהיוו את ההשראה לגונאר, גודרון, וסיפור חורבנם של הבורגונדים ניתן לאתר בוודאות. הריב בין גודרון וברינהילד מזכיר באי אילו נקודות את הריב והתככים בין שתי מלכות הפראנקים ברונהילדה ופרדגונד, ריב שהוביל לאינספור מלחמות בין בעליהן (ובעלה של ברונהילדה אף ניקרא זיגברט), ולאחר מכן, גם צאצאיהן. סיפור נישואיה של גודרון לאטילה ההוני ככל הנראה מגיע מזכרון עממי של מאורע היסטורי אמיתי בו לילה לפני מותו אטילה ההוני נישא לנסיכה בורגונדית בשם הילדיקו (ואז מת משטף דם). ובאשר לגונאר בן גיוקי שליט וורמס, הבסיס ההיסטורי שלו ושל האגדה על חורבן הניבלונגים ככל הנראה מקורו בגונדאהאר בן גיביקה, מלך הבורגונדים. הבורגונדים היו שבט גרמאני שהיגר מסקנדינביה (וביתר דיוק, האי בורנהולם בדנמרק, שעדיין נושא את שמם) דרומה מתישהו לפני שנת 300 לספירה. כאשר האימפריה הרומית החלה להתמוטט כמו שבטים רבים אחרים גם הבורגונדים לא היססו לבחוש בקלחת. המלך גונדאהאר אילץ את הקיסר הרומאי להעניק לו את העיר וורמס שעל הריין, שם הוא ייסד "ממלכה" וקבע את חצרו. תוך כדי ניצול הכאוס הכללי ששרר בשטחי האימפריה גונדאהאר ביצע פשיטות ביזה רבות על השטחים הרומיים שגבלו בממלכתו. בשלב מסוים הפשיטות האלה נהפכו לבלתי נסבלות והגנרל הרומאי אטיוס שלח גייסות הוניות אשר כבשו את וורמס וחיסלו את גונדאהאר יחד עם הממלכה הבורגונדית. מה שנשאר מהשבט הבורגונדי לאחר הקרב יושב על ידי אטיוס בחבל ארץ שעד היום נושא את שמם – בורגונדי, הלא היא מחוז בורגיניון הצרפתי. סיפורו של מחוז בורגונדי עוד ממשיך הלאה, אבל אני חושב שכדאי לעצור כאן. בכל מקרה, מתי המיתוס של זיגורד השתלב באגדות על חורבן ממלכת הבורגונדים אף אחד לא יודע.

חשבתי למשך לא מעט זמן מה אני צריך לפרסם כאן לכבוד היפוך החורף החל ביום שלישי הקרוב, ה22 לדצמבר, או כפי שזיגורד היה קורא לו, יול (Yule). בתרבויות הצפוניות היפוך החורף היה אחד התאריכים החשובים ביותר בשנה, ובפרט אצל הנורדים העתיקים. ולכן, ברוח המיתולוגיה הנורדית וברוח האוכל הצפוני שנחתה על הבלוג הזה השנה החלטתי לפרסם תפריט שלם שמתבסס על יין דבש. יין דבש הוא בין הדברים הבודדים שניתן לומר שזיגורד שתה, הן הספרותי והן ההיסטורי (אם האחרון בכלל היה קיים) – זה לא נאמר מתוך יומרנות, פשוט יין דבש תפס אז בין השבטים הנורדים נישה תרבותית זהה לבירה בימינו. היכלות של מלכים ושליטים היו מפורסמים ביין הדבש שהוגש בהם (והם אפילו נקראו בשם "היכל יין דבש" – Mead Hall). הגיבורים והמלכים המיתולוגיים היו עורכים משתים המוניים בהיכלותיהם ומגישים בהם יין דבש, ולא רק הם – לפי האגדות, הלוחמים שמתו מות גיבורים בקרב היו מצטרפים לואלהאלה, היכל האלים, שם הם היו שותים, כן, ניחשתם נכון, יין דבש.

הריזוטו של דיטריך פון ברן

SAMSUNG CAMERA PICTURES

מכל השבטים הגרמאניים שפלשו לשטחי האימפריה הרומית הידועים ביותר לשמצה היו הגותים, ובמובן מסוים אפשר אפילו לומר שהשבטים הגותים היו בין האחראים הראשיים לקריסת האימפריה. סיפורם של הגותים מתחיל בסקנדינביה, כשבט שהיגר מהאי גוטלנד (כיום חלק משבדיה המודרנית) לכיוון היבשת. בהתחלה הם התיישבו בצפון פולין, ולאחר מכן הם החלו לנדוד דרומה עד שהם התיישבו בחלקים מרומניה ואוקראינה המודרניות. לאחר נדידה שנייה זאת השבט הגותי התחלק לשניים – האוסטרוגותים ששכנו בדרום אוקראינה וחצי האי קרים, והוויזיגותים שחיו באיזור רומניה. באותם הימים הגותים לא היו השבט היחידי שנדד – ההונים גם הם החלו להתקדם לתוך אירופה מכיוון אסיה ובדרך כבשו את ממלכתם של האוסטרוגותים. הוויזיגותים, שראו באימה כיצד הממלכה השכנה קרסה מול הפרשים ההונים, עשו את הדבר ההגיוני היחידי שהיה ניתן לעשות – הם חצו את הדנובה תוך כדי שהם מתחננים למקלט באימפריה הרומית. ב376 לספירה בדיוק כמו היום הקיסרים הרומיים לא היו מאושרים מהרעיון של לקלוט מאסה של מהגרים לא חוקיים (בפרט כאשר המהגרים הנ"ל נהגו לפשוט על שטחי האימפריה בכל הזדמנות ולזרוע הרס רב בבלקן), אבל הוויזיגותים הציבו בפניהם עובדה מוגמרת. בסופו של דבר הרומאים והוויזיגותים הגיעו לעסקה בה הרומאים יתנו לוויזיגותים שטח והגנה בתמורה לכך שהוויזיגותים ישרתו בלגיונות. העסקה הזאת גם הייתה עלולה לעבוד אלמלא הרומאים היו מחליטים להונות את הוויזיגותים – לא רק שהרומאים לא נתנו לוויזיגותים שטח, הם גם ניסו לשעבד אותם תמורת אספקת מזון. התוצאה הייתה סדרת התקוממויות ומלחמות שבסופן הוויזיגותים, תחת מלכם אלאריק, כבשו ובזזו את רומא בשנת 410 לספירה, ולאחר מכן ייסדו ממלכה שהשתרעה על רוב ספרד וחלקים ממערב צרפת. למתקפה הוויזיגותית על רומא היו השפעות מרחיקות לכת מבחינת ההיסטוריה העולמית – הם היו הכוח הזר היחידי שהצליח לעשות זאת ב800 שנה (!!!), וההצלחה שלהם לכבוש ולבזוז את הסמל של הציוויליזציה המערבית נכון לאותם הימים עודד שבטים רבים אחרים לבוא בעקבותיהם ולנגוס בשטחי האימפריה המתמוטטת. כ45 שנה לאחר מכן, הוונדאלים, עוד שבט גרמאני שנקלע לסכסוכים עם האימפריה, כבש ובזז גם הוא את רומא – בזמן שהוויזיגותים "רק" זרעו הרס, הוונדאלים החריבו את רומא בצורה יסודית (וכך, כהערת אגב, נולדה המילה וונדאליזם), וחיסלו באופן סופי את הסדר הרומאי באיטליה (בכדי להמחיש את החורבן, מספר התושבים ברומא חזר למה שהוא היה ערב הפלישה הוונדאלית רק במאה ה19). סופה הרשמי של האימפריה הרומית המערבית הגיע ב476 לספירה, כאשר איל מלחמה בשם אודואקר הדיח את הקיסר הרומאי האחרון, רומולוס אוגוסטוס. לאחר הדחת הקיסר האחרון הסנאט הרומאי שלח את סמלי הקיסר לקונסטנטינופול, והכריז שהם מכירים בקיסר הביזאנטי כקיסר האימפריה המערבית (אגב, תאריך ההדחה הנ"ל נחשב לתאריך הרשמי בו החלו ימי הביניים במערב). בכל מקרה, הקיסר הביזאנטי, זינו, היה עסוק מדי מכדי לפלוש לאיטליה, ולכן בהתחלה הוא נתן שלל הצהרות ואפילו ניסה למנות קיסר למערב שאודואקר ישלוט בשמו, אבל אודואקר לא יצא מגדרו בכדי לענות במחוות ידידותיות. עם הזמן, ככל שאודואקר חיזק את שלטונו ואת הממלכה שהוא ייסד באיטליה כך הקיסר בביזאנטיון החל להיות מודאג יותר ויותר, בפרט אחרי שאודואקר החל לנהל מגעים עם גנרל ביזאנטי שמרד במלכות. וכאן הסיפור שלנו מתחיל.

כפי שסופר קודם לכן, שבט האוסטרוגותים במקור שלט בממלכה שהתרכזה באוקראינה עד שההונים הגיעו ואילצו אותם לנדוד מערבה לעבר הבלקן כווסאלים. לאחר מותו של אטילה האימפריה ההונית התרסקה והאוסטרוגותים קיבלו בחזרה את עצמאותם. כמו שבטים גרמאניים אחרים שכעת חיו בסמיכות לגבול הרומאי גם הם החלו לבחוש בענייני האימפריה. האוסטרוגותים, שכעת שכנו בסביבות הונגריה המודרנית, היו כעת "ווסאלים" של הביזאנטים, אך בפועל המלך האוסטרוגותי והקיסר הביזאנטי דיברו כשווים. הבעיה הזאת הייתה חמורה הרבה יותר מכך, מאחר והאוסטרוגותים שלחו חיילים לצבא הביזאנטי מצד אחד, אבל לא היססו לזרוע הרס בבלקן הביזאנטי מצד שני כאשר תביעותיהם לא נענו. אמנם אותן הגייסות אמנם באופן רשמי נלחמו עבור הקיסרות, אבל בפועל הן היו נאמנות קודם כל למלך האוסטרוגותי, וזינו חיפש בנרות דרך להיפטר מהבעיה הזאת. ואז, לאחר שיחסיו של זינו עם אודואקר החלו להתדרדר, עלה בראשו רעיון – לשסות את האוסטרוגותים באודואקר. וכך, הקיסר הביזאנטי הגיע להסכם עם תיאודריק מלך האוסטרוגותים לפיו הוא יכבוש את איטליה, וישלוט בה כמלך בהשפעתו. לקיסר היה ברור שתיאודריק לא ימסור את איטליה לידי הקיסרות הביזאנטית – הרי האוסטרוגותים גם ככה התעלמו מהוראות הקיסר כאשר הן לא היו לרוחם – אבל לפחות הוא הצליח גם להיפטר מהגיס החמישי בצבאו, ועם קצת מזל, להחליש את האוסטרוגותים ולהיפטר מאודואקר בדרך. בסופו של דבר התברר ששיקול דעתו של זינו היה מוטעה, מאחר ותיאודריק לא רק שהשתלט על איטליה, הוא גם ייסד בה ממלכה חזקה מאוד שהשתרעה מהבלקן ועד קצה המגף האיטלקי. הביזאנטים לא העזו לתקוף את הממלכה של תיאודריק כל עוד הוא היה בחיים – עם זאת, דור או שניים אחריו הממלכה האוסטרוגותית חוסלה, והביזאנטים השתלטו על איטליה (גם זה, אגב, לזמן מאוד קצר).

בזמן שהממלכה האוסטרוגותית קרסה מהר מאוד, זכרו של תיאודריק השתמר באגדות עם דרום גרמניות ואלפיניות כדיטריך פון ברן – תיאודריק מהעיר וורונה – נסיך גרמני רב מעללים ומעשי גבורה שגלה מממלכתו לחצרו של אצל מלך ההונים, וחזר אליה לאחר שהביס את דודו המרושע בקרב. רוב האגדות האלה בעלות דמיון מועט עד מאוד לתיאודריק ההיסטורי, ולמען האמת, אם מתעלמים מהשם, קשה לראות כיצד דיטריך פון ברן קרוב לתיאודריק הגדול. עם זאת, גם אם נתעלם מהאגדות, תיאודריק בהחלט היה ראוי להנצחה הזאת. בסך הכל הוא היה שליט חכם מאוד שהצליח להחזיק יחד ממלכה רב תרבותית עם שבטים ועמים רבים שחיו תחת מערכות חוקים שונות, תוך כדי זה שהוא מראה סבלנות דתית וחוקית לכל נתיניו (ובאותם הזמנים, בהתחשב בכך שתיאודריק היה שייך לפלג נוצרי שונה מזה של רוב תושבי איטליה זה לא היה דבר של מה בכך). ומעבר לכך, על ידי כריתת בריתות צבאיות חכמות ונישואין פוליטיים תיאודריק הצליח למצב את עצמו כשליט בפועל של רוב מערב אירופה, אולי היחידי שאי פעם הצליח לעשות זאת שלא על ידי מלחמה ארוכה ועקובה מדם – למעשה, ניתן לומר שהאדם היחידי שאי פעם הצליח להגיע למצב דומה היא אנגלה מרקל, ונכון לכתיבת שורות אלה, גם היא לא הצליחה כמו תיאודריק. ולכן, כמחווה לתיאודריק הגדול החלטתי להכין מנה איטלקית בניחוח גרמאני – ריזוטו יין דבש. הטכניקה איטלקית, המרכיבים ברובם הגדול אופייניים יותר למרכז וצפון אירופה. כמובן שלדקה אי אפשר לקרוא לדבר הזה אותנטי – האורז הרי הגיע לאיטליה הרבה אחרי שתיאודריק הגדול סיים את חייו – אבל אין לי שום ספק שהוא היה מאשר את הרעיון.

מרכיבים- ל2 מנות

3 פרוסות בייקון מעושן, קצוצות לרצועות*

בצל גדול, קצוץ גס

2 סלסלות פטריות שמפיניון, קצוצות גס

רבע כפית תימין

רבע כפית צ'ילי חריף

כפית צתרה

100 גר' גבינת אפנצלר (Appenzeller) מגוררת**

200 גר' אורז לריזוטו (עדיף זן הקרנארולי)

כוס וחצי יין דבש יבש

ציר חזיר רותח – לפי הצורך

עירית קצוצה (להגשה)

מלח, לפי הטעם (קחו בחשבון שגם הבייקון מלוח, אז לא מומלץ להגזים)

*יכול להיות שבמהלך הבישול תזדקקו למעט חמאה בנוסף לבייקון – זה בעיקר תלוי בכמה הבייקון בו אתם משתמשים שמן.

**כעיקרון, כל גבינה גרמנית/שווייצרית/אוסטרית קשה השייכת לקבוצת הBergkase גם תתאים.

הכנה

מתחילים עם טיגון הבייקון במחבת/סיר שטוח עד שהוא הגיר את רוב השומן שעליו. מוציאים את חתיכות הבייקון לנייר סופג ומניחים בצד, וזורקים את הבצל והפטריות אל המחבת. מטגנים את הפטריות והבצל בבייקון בחום בינוני-נמוך עד שהם מאבדים 60-70% מנפחם, ולאחר מכן מוסיפים את האורז (אם לא נשאר שומן במחבת, מומלץ להוסיף מעט חמאה). מטגנים בחום גבוה את האורז תוך כדי ערבוב כ2-3 דקות, ומוסיפים את יין הדבש והתבלינים. ממשיכים לבשל בחום גבוה ותוך כדי ערבוב עד שיין הדבש התאדה כמעט לחלוטין.

לאחר שהיין כמעט והתאדה מוסיפים מצקת מהציר הרותח, וממשיכים לבשל תוך כדי ערבוב בחום גבוה עד שהציר כמעט והתאדה לחלוטין. לאחר שהגעתם לנקודה זאת טועמים את האורז – אם הוא בדרגת אל דנטה, מכבים את האש. אם האורז עוד לא מבושל, מוסיפים מצקת נוספת מהציר וחוזר חלילה. בכל מקרה, לאחר שהאורז הגיע לדרגת אל דנטה מכבים את האש ומוסיפים את הגבינה המגוררת. מערבבים את האורז והגבינה עד לקבלת תערובת אחידה, ולאחר מכן מכסים את המחבת/סיר ונותנים לריזוטו לנוח כ2 דקות.

לאחר שעבר זמן המנוחה מעבירים את הריזוטו לצלחות הגשה. מפזרים מעל הריזוטו את הבייקון והעירית, ומגישים מיד.

החזיר של זיגורד

SAMSUNG CAMERA PICTURES

ברבות מהארצות הגרמאניות נהוג לאכול חזיר בחג המולד, מסורת עתיקה מאוד שככל הנראה קדמה לנצרות – בארצות דוברות האנגלית ישנו הChristmas Ham, וגם בסקנדינביה וגרמניה נהוג לאכול צלי חזיר כלשהו. באותם הימים אחת הדרכים הפשוטות ביותר שהייתה לבשל בשר הייתה להרתיחו בנוזל – למעשה, בשר מבושל במים היה אולי הסטנדרט בימי הוויקינגים, עד כדי כך שבסאגות הנורדיות מסופר כיצד הוויקינגים הרגישו לא נוח שהם נאלצו לצלות בשר על האש במקום לבשלו במים. אם נקבל לדקה את ההשערה שזיגורד אכן היה ארמיניוס אז ניתן לומר בבטחה שהוא אכל בחייו חזיר מבושל במים – בין אם בימיו ברומא או בגרמאניה. למרות שבימינו חזיר נחשב לבשר הנחות והזול ביותר ברומא הוא נחשב כשיא הקולינריה, וניתן אפילו לומר שהרומאים היו אלה שהנחילו את אהבת החזיר לאירופה (כבר הזכרתי שהרומאים ידעו להעריך אוכל טוב?). בגרמאניה באותם הימים חזירים גם נחשבו כבשר יוקרתי, גם אם מסיבות שונות – השבטים הגרמאניים לא היו מפותחים במיוחד באותה התקופה, וחזיר היה פעמים רבות בשר ציד – או במילים אחרות, בשר חזיר מבושל (או צלוי, לצורך העניין) ממש לא היה אוכל יומיומי ונשמר לאירועים חשובים (רוב הבשר שהם אכלו ככל הנראה היה משומר, למי שתהה כיצד ואיך גרמניה הפכה לארץ 1001 הנקניקיות). עם זאת, בזמן שבעבר בשר מבושל נחשב לשיא הקולינריה בימינו הוא איבד את כל הפופולריות שלו, וחבל. בשר מבושל, אם עושים זאת נכון, הוא לא פחות ממעדן. הבשר מתפרק לסיבים בפה, ונוזל הבישול נהפך לרוטב סמיך ועשיר שאי אפשר להפסיק לאכול. עם כל הכבוד למאכלים מופצצי גבינה וחמאה, אני חושב שקדירת בשר עשירה היא אוכל הרבה יותר מנחם ויותר מתאים כאשר יש שלג בחוץ.

המתכון הבא קיבל את השם "החזיר של זיגורד" מסיבה אחת – כל המרכיבים המופיעים בו, ללא שום יוצא מן הכלל, היו מרכיבים שהיו מוכרים בארץ הריין, האיזור בו לפי האגדה חי ופעל זיגורד והארץ בה חי ארמיניוס, וכל המרכיבים בהחלט היו יכולים להופיע במתכון מהתקופה והאיזור. מעבר לכך, ההשראה העיקרית למתכון הגיע מהגישה הצפון גרמנית-דנית לחזיר חג המולד – לבשל אותו יחד עם תפוחים. השילוב של בשר חזיר ותפוחים הוא אחד השילובים הטובים ביותר של מתוק-מלוח שאני מכיר, ובהחלט מדובר בשילוב שלא מוכר מספיק כפי שמגיע לו. בנוסף, לצורך העשרת התבשיל השתמשתי בצלעות מעושנת שנשארו לי לאחר הכנת בייקון (מי שרוצה לקרוא כיצד להכין צלעות שכאלה יכול לעשות זאת כאן), עוד מסורת קולינרית צפון אירופאית שהולכת ונכחדת. ברור לי שלא מדובר בדבר קל להשגה מבחינת רוב הקוראים, ואם אין לכם צלעות מעושנות (ואני לא מדבר על זבל מתועש, אלא על צלעות אמיתיות שאתם עישנתם) אתם יכולים להשתמש גם בנתחים אחרים – כעיקרון, כל נתח בשר מעושן עם עצם יתאים, כאשר הדגש הוא שהבשר הנ"ל צריך לכלול עצם. מעבר לטעם מעושן, העצמות גם נותנות תוספת טעם שאי אפשר להשיג באף צורה אחרת. בכל מקרה, לשילוש הקדוש הזה של תפוחים-עשן-חזיר הוספתי בצל, גזר לבן, מיורן וצתרה – הרי כל קדירת בשר שמכבדת את עצמה צריכה לכלול בצל, וצתרה הייתה עשב תיבול מאוד פופולרי בכלל אירופה עד לפני 50-100 שנה, והיא גם ככה מזוהה עם מאכלי חורף. ולגבי הגזר הלבן (Parsnip), מדובר בצמח שאיננו גזר, אלא שורש אירופאי שקדם בפופולריות שלו לגזר. זה השורש המקורי שהיו מוסיפים בצפון אירופה לנזידים, ולמען האמת הוא גם טעים פי חמש.

מרכיבים – ל3 מנות

4 צלעות מעושנות

800 גר' כתף חזיר, חתוכה לקוביות

ליטר יין דבש

בצל גדול, קצוץ גס

2 תפוחים עם הקליפה, קצוצים גס

גזר לבן אחד, חתוך לטבעות

תבלינים – כפית מיורן, כפית צתרה, ומלח לפי הטעם*

*מספר מילים לגבי התיבול – שימו לב שאין פלפל במתכון הזה. הפלפל לא היה מצרך זמין במיוחד בימי הרומאים (למעשה, מדובר היה במצרך מיובא יקר למדי), וספק אם בגרמאניה מישהו בכלל היה מודע לקיומו. ה"מחריף" העיקרי של מאכלים היו עלי הצתרה.

בנוסף, מילה לגבי המלח – קחו בחשבון שצלעות מעושנות מלוחות בפני עצמן. את המלח מוסיפים רק בתום הבישול, כאשר רואים כמה הוא השפיע (או לא השפיע) על טעמו של התבשיל.

הכנה

מעבירים את כל המרכיבים (למעט הבשר) לסיר גדול מספיק ומביאים את יין הדבש לרתיחה. לאחר מכן מוסיפים את החזיר ומכסים את הסיר כמעט לחלוטין, בצורה שתאפשר למעט אדים לברוח. ממשיכים לבשל את הנזיד בחום נמוך כשעתיים נוספות, ומכבים את האש (מיותר לציין שאם אתם רוצים לתקן את התיבול, זה הזמן המתאים). נותנים לנזיד לנוח מספר דקות, ומגישים – עורמים כמות יפה של תפוחים, בצל, וגזר לבן, ולידן מניחים את קוביות החזיר והצלעות המעושנות. מאוד פשוט, מאוד בסיסי, ומאוד טעים.

האגסים של ראגנר לות'ברוקר

SAMSUNG CAMERA PICTURES

ראגנר לות'ברוק אולי לא היה הוויקינג המפורסם ביותר, אבל הוא בהחלט היה אחד הנועזים ביותר, גם אם הוא היה דמות מיתולוגית. ההישג הגדול ביותר שלו היה בזיזתה של פריס, שבאותם הימים הייתה אחד מהמרכזים העירוניים הבודדים בצפון אירופה. במאה ה9 פריס לא הייתה גדולה (במונחים שלנו, סביר להניח שהיה מדובר בכפר גדול), והתרכזה על הIle de Cite (אותו האיזור בו עומדת כיום כנסיית הנוטרדאם) ואי אילו אזורים הסמוכים אליו על גדות הסיין. הפריזאים היו בטוחים בעצמם – הם חשבו שהמיקום של העיר על אי באמצע הנהר מהווה תעודת ביטוח ממצור יבשתי, ובסך הכל הם די צדקו – הצבאות הסטנדרטיים באירופה באותה התקופה היו צריכים לעבוד קשה כדי להטיל על פריס מצור אפקטיבי. אך ראגנר לא היה מפקד צבאי סטנדרטי והוא ניצל את ההגנה של פריס נגדה – במרץ 845 לספירה ראגנר הוביל צי סירות דרך הסיין, הביס את הצבא הפראנקי ולאחר מכן המשיך לכיוון פריס, בזז אותה, והסתלק בחזרה לסקנדינביה רק לאחר שקיבל כמות נכבדה של זהב מהמלך הפראנקי, בהותירו את הפריזאים המומים ומזועזעים ולא מסוגלים להבין כיצד ומדוע המכה הזאת נחתה עליהם (וכדי להמחיש את התדהמה במונחים מודרניים, תחשבו על זה כמו ה11 לספטמבר, או אם להיות יותר אקטואלי, הפיגועים שהיו בIle de France רק לפני חודש). ביזתה של פריס אולי הייתה מעללו המפורסם ביותר של ראגנר (וככל הנראה היחידי שניתן לוודא היסטורית – לפי ההיסטוריונים הפראנקים פריס אכן נבזזה על ידי מנהיג וויקינגי בשם "רגינהריוס") אבל בהחלט לא היחיד, ולפי הסאגות רוב המכות שהוא הנחית התרכזו בסקנדינביה ובאנגליה – ראגנר נהג לבזוז את ממלכת נורת'ומבריה (בימינו, איזור צפון אנגליה-דרום סקוטלנד) והפך לאימת המנזרים והכנסיות (שבהיותם מחסנים לכלי קודש מכסף וזהב נבזזו תדירות). לפי האגדה, יום אחד ספינתו של ראגנר התרסקה על חופי נורת'ומבריה והמלך האנגלי לא בזבז זמן – הוא לכד את ראגנר וזרק אותו לקן נחשים, שם הוא מצא את מותו. רגע לפני מותו ראגנר פלט אמירה סתומה – "כיצד החזרזירים היו צווחים אילו היו יודעים מה קרה לזקן שבטם!". לרוע מזלם של האנגלים הם לא הבינו את משמעות ההערה הזאת בזמן – לפי האגדה, לאחר מותו של ראגנר, שלושה מבניו – איוואר, אובה, והאלפדן – הנהיגו צבא שפלש לנורת'ומבריה כנקמה, ובהמשך, לשאר הממלכות האנגליות (למרות הרקע המיתי, במאה ה9 אנגליה אכן נפלשה על ידי צבא וויקינגי מאורגן אשר נודע כ"צבא הכופרים הגדול" – "The Great Heathen Army", שאכן הונהג, בין היתר, על ידי אנשים עם השמות הנ"ל). בין אם הסיבה לכך אכן הייתה מותו של ראגנר או לא, מסע המלחמה הזה הוביל לפתיחת מאבק כוחות אימתני בין הוויקינגים לאנגלים שנמשך מהמאה ה9 עד ל10. למעשה, אלמלא המזל של אלפרד מלך ווסקס (אשר נודע בהמשך כ"אלפרד הגדול"), יכול מאוד להיות שהעם האנגלי לא היה קיים בימינו. בסופו של דבר, למרות שהאנגלים הצליחו לגרש את הוויקינגים, הם היו אלה שהפסידו במלחמה. המאבק בין האנגלים לוויקינגים וצאצאיהם הסתיים רק כאשר וויליאם, דוכס נורמנדי (וצאצא לשר מלחמה וויקינגי בזכות עצמו), פלש לאנגליה בשנת 1066 לספירה וכבש אותה, ובכך הסתיים העידן האנגלו סקסוני ואנגליה החלה במסע לקראת הפיכתה לבריטניה המודרנית. אה, ורק כדי לקשר את ראגנר לות'ברוק לקוטל הדרקון, אחת מנשותיו, אסלאוג, טענה שהיא בתם של זיגורד וברינהילד. כמובן שמדובר בשקר גס, ולו רק מאחר וממלכת הבורגונדים חרבה יותר מ400 שנה לפני שראגנר נולד (שלא לדבר על כך שקיומו ההיסטורי כפי שהוא משתקף מהסאגות מוטל בספק רב), אבל כפי שאפשר לצפות עובדה זאת לא הפריעה לצאצאיו של ראגנר מידי אסלאוג (וביניהם בית המלוכה הנורווגי) לטעון לייחוס מזיגורד קוטל הדרקון, לפחות כאשר זכר המיתוס הנ"ל עוד היה טרי.

הסיבה שהמתכון האחרון קיבל את שמו מאיל מלחמה וויקינגי היא כי במובן מסוים העידן הוויקינגי סימל את סוף ימי הסאגות והמיתולוגיה הנורדית. הסקנדינבים היו העמים הגרמאניים האחרונים שהתנצרו, הרבה אחרי השבטים שחיו ביבשת ובאנגליה, והסיבה שהם התנצרו היא הוויקינגים. הוויקינגים עצמם לרוב לא היו נוצרים, ומשחק הוגן לא היה בדיוק דבר שהם הצטיינו בו. כמו שהוזכר קודם, הוויקינגים מהר מאוד הבינו שבכנסיות יש לא מעט זהב ואוצרות ולכן הם החלו לפשוט על כנסיות ומנזרים (בימי ראשון, כמובן, מתי שכולם היו עסוקים בתפילות) והביאו את אנשי הדת בחזרה איתם כעבדים. התוצאה הייתה שאותם אנשי הדת הביאו את הנצרות לסקנדינביה והפיצו אותה בזמנם החופשי. בנוסף, הוויקינגים ייסדו מושבות במזרח ומערב אירופה ומהר מאוד נהפכו לשחקנים חשובים במסחר הבינ"ל, מה שתרם להופעתם של עוד מיסיונרים בסקנדינביה והידוק הקשרים עם היבשת (כהערת אגב, אחת מאותן מושבות המסחר שנוסדה במזרח אירופה על ידי שבט שבדי בשם "רוס" הפכה לגרעין ממנו צמחה רוסיה). עד שנת 1100 לספירה הנוצרית רובה של סקנדינביה כבר נשלט על ידי מלכים נוצריים, ובהדרגה החברה החלה גם היא להשתנות – האלים הנורדיים נהפכו לאגדות ופולקלור, והמיתולוגיה לסיפורי עם ופתגמים שונים.

ועם זאת, השפעתה של המיתולוגיה הנורדית על העולם המודרני והתרבות המודרנית עצומה ולא ניתן להתעלם ממנה. למשל, בניגוד לאגדה האורבנית, סנטה קלאוס לא החל כאייקון של קוקה קולה – הוא החל כאודין, ראש הפנתיאון הנורדי, הרכוב על סוסו סלייפניר ודוהר דרך השמים עם שאר האלים במהלך הלילה הארוך בשנה. גם ימי השבוע – Sunday, Monday, Tuesday, Wednesday, Thursday, Friday, Saturday קרואים בחלקם על שמות האלים הנורדיים (כפי שהאנגלים הכירו אותם) – וודן, ת'וניאר (או בתרגום לעברית מאנגלית עתיקה – רעם), פריגה, וטיוו. הוויקינגים פתחו את דרכי המסחר למזרח אירופה, הם היו האירופאים הראשונים שדרכו באמריקה, דרך מאבקיהם עם האנגלים הם איחדו את הממלכות האנגליות לממלכה אחת, וכמו כן הם היו אלו שייסדו את רוסיה. שירת הטרובאדורים ימי הביניימית מקורה במסורות השירה ההרואית של השבטים הגרמאניים, והמיתולוגיה הגרמאנית היא ההשראה מאחורי חלק נכבד מהספרות העולמית, ולא רק על ז'אנר הפנטזיה (למשל – "המלט").

המתכון הבא הוא מתכון קלאסי למאכל של החברה הגבוהה בימי הביניים – אגסים מבושלים ביין, רק שבמקום יין אני השתמשתי ביין דבש. חלקכם עלול לתהות ולהעיר שהתבלינים המופיעים כאן אינם אופייניים לארצות קרות, וזה אכן נכון. עם זאת, בימי הביניים בישול העילי הצטיין בכך שהוא השתמש בהמון תבלינים מיובאים כסמל סטטוס. אין לי ספק שהוויקינגים, שחלשו על צמתי מסחר בינלאומיים רבים, היו מודעים לפחות לחלק מהתבלינים האלה. אין לי מושג אם הוויקינגים עצמם אכן אכלו אגסים מבושלים ביין דבש (בעיקר מאחר ולא היו ספרי בישול וויקינגים), אבל הרעיון עצמו בהחלט שלא מתוחכם במיוחד (אך הוא בהחלט מאוד אלגנטי), ואין לי ספק שמישהו מתישהו חשב על זה, גם בימי הוויקינגים.

מרכיבים – ל2 מנות (מבוסס על המתכון הזה, עם שינויים):

4 אגסים מקולפים, חצויים, וללא הליבה

2 כוסות יין דבש

כוס דבש

2-3 כוכבי אניס

רבע כפית עלי צתרה

הכנה

בסיר מתאים, מערבבים יחד את האניס, יין הדבש, הדבש, והצתרה. לאחר מכן מניחים את האגסים בסיר, הצד של הליבה כלפי מטה.

מדליקים אש ומביאים את הנוזל לרתיחה, וממשיכים לבשל בחום בינוני-נמוך כ10-20 דקות או עד שהאגסים מתרככים והרוטב מצטמצם. מעבירים לצלחת ומוזגים מעט מהרוטב מעט לאגסים, ומגישים. לחלופין, ניתן גם להגיש את האגסים המבושלים קרים (לטעמי הם אפילו יותר טעימים קרים).

אה, ולגבי הרוטב, אם נשאר לכם יותר מדי אתם בהחלט יכולים להוסיף אותו לריבה, קוקטיילים, או אפילו רוטב לבשר – הוא יעשיר כל אחד מהם בטעם מיוחד שאף אחד לא יצליח לשים עליו את האצבע.

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “היפוך החורף 2015 – לאכול עם זיגפריד קוטל הדרקון

  1. מעניין מאוד. זוכרת שבתחילתו של טיב טעם הייתה לו סדנה והוגש חזיר שלם עם תפוח עץ בפה כמנהג הנורדי:)
    היה ממולא מכל טוב. וטעים ברמות.
    תודה למתכוננים.

  2. אחד הפוסטים היותר חופרים שיצא לי לקרוא (לטובה…). אני לא חובב של אגדות אבל בזכות כתיבתך הצלחת לרתק אותי. באמת מגיע לך כל הכבוד. יהיה מעניין לנסות את המתכונים בבוא היום.

  3. פינגבק: היום הראשון של האביב – על ביצי דגים וכבד דג הקוד | עוף זה ציפור ופרה זה חיה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s