ספגטי בסגנון הזונות

טוב, זאת עונת מבחנים. אמנם עם קצת מזל נשארו לי רק עוד שני מבחנים וזהו, ועדיין. אני מותש לחלוטין מכל הסיפור הזה. היה לי קורס אחד שהיה מאוד חשוב שאצליח בו (בעיקר מאחר ועם קצת מזל, אני מתכנן להמשיך בנושא הזה לתואר שני), והתכוננתי אליו כמו מטורף. וויתרתי על מועד א' בקורס קל להחריד ופיניתי לעצמי שבועיים במהלכם התעסקתי רק ואך ורק בקורס ההוא ולא שום דבר מעבר לו. 4 ימים לפני המבחן התברר לי שזה יהיה מבחן עם חומר פתוח ושסתם עבדתי קשה מדי, אבל ניחא. לפחות הוצאתי בו ציון סביר. לא גבוה כמו שהייתי רוצה, אבל עדיין סביר בהחלט. בכל מקרה, המבחן הזה התיש אותי. למזלי הרב, כמעט כל שאר הקורסים שלקחתי הסמסטר היו קורסי שקר כלשהו (או בתרגום – תכנות for dummies) לצרכי השלמת נקודות, כך שלעומת שנים קודמות, אני לא יכול לומר שעבדתי יותר מדי קשה בעונת המבחנים הזאת.

אני יודע שזאת עונת מבחנים ובדרך כלל מוצאים כל תירוץ כדי לא ללמוד (התירוץ הנוכחי שלי הוא הסדרה Web Therapy שלא מצליחה לפספס באף פרק. אה, ושידורים חוזרים של חניבעל. ורומא. והבורג'ס. והסימפסונים… טוב, הבנתם את הרעיון), אבל מבחינתי בישול הוא לא ממש אופציה. חלק גדול מהמתכונים שלי מסתמכים על תהליכים שצריכים זמן או טמפרטורה מסוימת, שכרגע אין לי איך לספק. יש לי מלא רעיונות לנקניקים, דגים מעושנים, גבינות ועוד כמה דברים, אבל כרגע זה לא הזמן. עם זאת, לאור העובדה שאני לא נוטה להגיב טוב במיוחד לאוכל קנוי, אין לי ברירה חוץ מלהכין לעצמי את האוכל. אז מה מכינים? משהו ממה שיש בארון. ומה יש לי בארון כרגע? ספגטי וטליאטלה "רעים" (כלומר, "טליאטלה" תוצרת בית שהם לא אסתטיים במיוחד), זיתים שחורים, ועגבניות מרוסקות. טוב, אז אני יכול לגלוש למשבצת הנדושה ולהכין פסטה ברוטב עגבניות. ואני יכול להוסיף לכל הסיפור הזה אנשובי, שום, וצלפים, ועם קרוב לאפס עבודה להכין את אחת ממנות הפסטה היותר אהובות באיטליה – ספגטי בסגנון הזונות.

יותר מפעם אחת ראיתי אנשים מדברים על המטבח האיטלקי, וגומרים את ההלל על המטבח של דרום איטליה. עם זאת, מעניין לציין שמעט מאוד מאותם אנשים מכירים את אחד המאפיינים הקלאסיים של המטבח הדרום איטלקי – הוספת אנשובי לרוטב. אם מישהו מכם תהה למה הרוטב עגבניות שהוא הכין בבית לא מתקרב בטעמו לרוטב שיצא לו לאכול באיטליה, יכול מאוד להיות שזאת הסיבה. האיטלקים, בשכל רב, מבשלים בעזרת האנשובי. איך? מטגנים אותו על חום נמוך עם שמן זית, ונותנים לו להתפורר ולהתמוסס בשמן. התוצאה היא בסיס שנותן טעם מעט מלוח אבל עם טעם לוואי מיוחד, שמעשיר כל רוטב שמוסיפים לו (גם הפוסט של יום רביעי יכלול מתכון שכולל אנשובי ברשימת המרכיבים, אבל בו המרכז יהיה הבקלאו – פילה בקלה מומלח ומיובש). כמה פשוט, ועם זאת, כמה טעים.

"טליאטלה" רעים – תוצר לוואי מהכנת הפלאקנטה

בכל מקרה, אני סוטה מהנושא. בחזרה לנושא המרכזי, ספגטי בסגנון הזונות הוא אחת ממנות הפסטה היותר פופולריות באיטליה. אני לא מאמין שמגישים אותה יותר מדי במסעדות יוקרה, מאחר ומדובר במנת פסטה פשוטה מדי וגסה מדי. לרוטב כאן יש שני מאפיינים ברורים – מלוח וחריף. זאת לא פסטה למי שלא אוהב מעט אש באוכל שלו, ואין צורך להוסיף לה פרמזן – היא גם ככה מלוחה. מדובר ברוטב גס ומורגש, וזה קסמו. וכמו שנאמר על ידי מריו באטאלי, האיטלקים הולכים לאכול במסעדות באירועים, אבל אוכל טוב באמת הם אוכלים בבית. בהתחשב בכך שזאת אחת ממנות הספגטי היותר פופולריות בין האיטלקים לבין עצמם וכולם מכינים אותה בבית, כנראה שזה אומר משהו.

ספגטי בסגנון הזונות – Spaghetti alla Puttanesca – מרכיבים

400 גר' ספגטי מבושל בהתאם להוראות היצרן (או כל פסטה אחרת שיש לכם)

400 גר' עגבניות מרוסקות

50 גר' אנשובי

50 גר' צלפים, קצוצים גס

4 שיני שום, קצוצות דק

100 גר' זיתים שחורים

2 כפיות פתיתי צ'ילי חריף*

שמן זית לטיגון

*שימו לב שהאנשובי, הצלפים והצ'ילי מתפקדים במתכון הזה כמלח ופלפל. אם אתם מעוניינים ברוטב יותר/פחות חריף/מלוח, פשוט תשחקו עם הכמויות של המרכיבים האלה.

הטליאטלה הרעים, לאחר בישול

הכנה

מטגנים את השום בשמן זית על חום נמוך כשתי דקות, ולאחר מכן מוסיפים את האנשובי. ממשיכים לבשל על חום נמוך עד שהאנשובי התמוסס לחלוטין.

מוסיפים את הצלפים ומטגנים על חום בינוני כשתי דקות. לאחר מכן, מוסיפים את העגבניות, הצ'ילי, ומביאים לרתיחה. ממשיכים לבשל את הרוטב כ20 דקות נוספות על חום נמוך, תוך כדי ערבוב כל כמה דקות.

לאחר מכן מוסיפים את הזיתים ומבשלים כחמש דקות נוספות, וזהו – הרוטב מוכן. מוסיפים לפסטה ומגישים חם.