כי נגמר, ולמה עשיתי זאת

כבר כמה חודשים שאני חושב על זה, וככל שהזמן עובר הגעתי למסקנה שנמאס לי מעט לכתוב כאן. כאשר פתחתי את הבלוג הזה ב2014 הייתי סטודנט משועמם לתואר ראשון עם הרבה זמן פנוי, והיום אני אמנם תלמיד מחקר רק עם יותר מחויבויות שעלי לעמוד בהן, והבלוג הזה, איך נגיד זאת בעדינות, מהווה מעמסה שכבר לא מעניינת אותי כפי שהיא עניינה בעבר, ואני כבר לא מעוניין להשקיע בו כפי שהשקעתי בעבר. אני, כאמור, לא מתפרנס מעסקי המזון, אפילו לא קרוב לכך. רצו האלים ונפל בחלקי מזל גדול מאוד בימינו – לעבוד ולעסוק ביום-יום בדבר שאני נהנה ממנו. שאני חושב על רוב האנשים שאני מכיר לעיתים רחוקות אני יכול לומר זאת עליהם, ואני בהחלט אומר תודה על כך שהמזל האיר על דרכי.

וזאת בדיוק הסיבה בגללה החלטתי להפסיק לכתוב כאן, לפחות לעת עתה. הפוסטים שעלו לכאן לרוב היו מושקעים, חלקם דרשו ממני עבודה רבה, לאורך חודשים ולעיתים אפילו שנים. כפי שאמרתי יותר מפעם אחת, לכתוב על דברים צפויים זה קל, ולא מעניין אותי במיוחד. כן, אני יכול לכתוב על עוד מתכון לעוגת גבינה, עוד פשטידה ועוד צלי, אבל אותי זה פשוט לא מעניין כי רבים וגדולים ממני כתבו על כך, ואין הרבה מה לחדש (שלא לדבר שההתחנחנות שלרוב מלווה את הכתיבה הזאת עולה לי על העצבים – אוכל הוא לא מושחת, חצוף, לא מתנצל או כל תואר דבילי אחר שאתם מדביקים לו). אותי הרבה יותר מעניינים הדברים הפחות שגרתיים, שלא רואים כל יום. הדברים שכולנו לוקחים כמובן מאליו, או כתפקיד של מישהו אחר. הדברים האלה מאז ומתמיד עניינו אותי (ולא רק באוכל – תמיד הייתה לי חיבה אל השונה והמוזר), ואשקר אם אומר שלא הרגשתי כאן תחושה מסוימת, יומרנית ככל שתהיה, של שליחות.

ולמה זה?

כי כאשר חושבים על כך, כל אותם הדברים המובנים מאליהם אינם כה מובנים מאליהם. נקניקים וטרין לא החלו כמוצרי גורמה, אלא כאמצעי הישרדות. בשר החזיר לא הופיע משום מקום והשימוש בשומן שלו לא נעשה "דווקא כדי להכעיס", אלא כי עד לפני 100 שנה חמאה לא הייתה נפוצה מעבר לעונות מאוד מסוימות, וירקות בחורף היו זמינים הרבה פחות. משקאות מזוקקים החלו כתרופה, ויינות הופיעו על בימת ההיסטוריה כי התברר שהם בטוחים יותר לשתייה ממים. הידע בליקוט, הכנת אלכוהול, ושרקוטרי לא הופיע בעולם זה מתוך אהבת הטעם הטוב, אלא כי מדובר היה בכישורים הכרחיים להישרדות. ולעניות דעתי הלא מקצועית, ככל שאנחנו מתרחקים יותר מהמקורות האלה שלנו, כך אנו הורסים את העולם יותר.

ולמה זה? כי רובנו גדלנו, גם העניים יותר שבינינו, שאנו רגילים לשפע. בניגוד לאבותינו, אנחנו לא נאלצים לדאוג למזון בחורף (או בשאר השנה לצורך העניין), ולא נאלצנו לבחור את המגורים שלנו בסמוך למקורות מים, ובסה"כ הייתי אומר שזה דבר טוב כי החיים בעבר לא היו קלים ולא יותר טובים. אבל, כאשר אנו מתרגלים אל השפע ולוקחים אותו כמובן מאליו אנחנו לא מבינים שהוא יכול להילקח מאיתנו – ואם ננצל את משאבי העולם יתר על המידה, השפע הזה שאנחנו רגילים אליו יסתיים ונצטרך להתחיל מחדש, מאפס – כי נהיינו תלויים לחלוטין בשפע. בחלק מהמקומות זה עלול להיות קיצוני, באחרים מתון, אבל דברים ישתנו והרבה מאיתנו לא יהיו מוכנים לכך. יש בסרט הראשון של פארק היורה קטע בו איאן, הכאוסטיקאי, מסביר לאנשי אינג'ן למה בניית פארק היורה איננה ראויה, והוא אומר "אתם לא הגנטיקאים שפיתחו את הטכנולוגיה. אתם רק מנצלים אותה, בלי שהיה לכם חלק ביצירתה, ולכן אינכם מעריכים כראוי את הכוח שיש לכם בידיים", ואני חושב שאפשר, בשינויים קלים, לומר את אותו הדבר על תרבות השפע. רובנו המכריע לא חי בימים לפני יצירת תרבות השפע, רובנו לוקחים אותה כמובן מאליו, ומשתמשים בה ומנצלים אותה לצרכינו – בלי להבין שזה לא כזה דבר מובן מאליו.

אך כאשר אדם מלקט את המזון שלו או מוצא את הבשר שלו (שלא לדבר על צד אותו, דבר שאינני עושה בארץ מטעמי חוסר יכולת ואיכות הסביבה), הוא יודע להעריך בדיוק את המצב הקיים. אם תאסוף יותר מדי פירות מהשיח הוא ייפגע, ובשנה שלאחר מכן לא יהיו פירות. אם תשחט את החיה רק עבור הסטייק ותזרוק את כל השאר אתה עלול להישאר ללא מזון בחורף. אם תחליט שאתה לא מוכן לאכול גבינה כי זה לא מוסרי, לא ברור ממה תשרוד בעונה בה אין ירקות ופירות זמינים. או במילים אחרות, אם תבזבז משאב ולא תדע איך לנצל אותו כראוי ואם תתחיל להיות בררן יתר על המידה, אתה עלול לשלם על כך ביוקר. כל זה לא נכתב כדי לעודד אף אחד לחזור לתנאי המחייה של לפני 200 שנה. אלו היו חיים קשים, אבל, את הלקח מהם נדמה שהחברה המודרנית לא למדה. העובדה שיש לנו שפע לא אומר שאנו יכולים לעשות איתו מה שבא לנו. האמצעים לשפע הנ"ל ניתנו לנו בהשאלה, לא במתנה, ואם לא נתנהג איתם בחוכמה הם ילקחו מאיתנו, לפחות עד שנהיה ראויים להם שוב.

אני כמובן שלא מתיימר לדקה אחת לטעון שאני מומחה. עם זאת, כאשר אני התחלתי ללמוד את הנושאים האלה, על שיטות מחייה אלטרנטיביות ואיך להתנהל באופן ידידותי לסביבה, הפריע לי המחסור העצום בחומרים איכותיים בעברית. באנגלית מצאתי לא מעט מקורות, כנ"ל בצרפתית, איטלקית, ושפות אחרות. אבל בעברית כל מה שמצאתי היה, ובכן, בעייתי מאוד. בלי להאשים ובלי להעליב אף אחד, נדמה שכל האנשים אשר כתבו בעברית על מרבית הנושאים שהעליתי כאן במהלך השנים עשו זאת לא נכון, בכל הצורות האפשריות. או שהם חיו במן גרסא רומנטית של העבר שמעולם לא התקיימה, או שהם לא הבינו מספר עובדות בסיסיות (והחלק הזה מכוון אליכם, לקטים ישראלים – תדברו פחות על היסטוריה ותלמדו יותר ביולוגיה. כמות הצמחים הרעילים שראיתי שאנשים ממליצים עליהם, ועוד באופן שגוי, "כי זה מופיע במטבח המסורתי" מבהילה), שעשו שרקוטרי באופן שגוי (מה שלא רק לא טעים, אלא גם פוטנציאלית רעיל), או שהשתמשו ביותר מדי שטיקים מכדי שהדבר יכול להיחשב רציני (תראו, זה נהדר שאתם משתמשים בכל מני תוספי מזון וגאדג'טים משוכללים, אבל כל המטרה היא ליצור משהו אמיתי לא מתועש, לא פשוט לחקות את המפעל).

ברור לי, למשל, שאפשר להכין סלאמי מושלם בבית אם מוכנים להשתמש בכל החומרים שהזוגלובקים למיניהם דוחפים – זה פשוט עניין של למלא הוראות. ברור לי שאפשר להכין גבינה עם מייצבים, רנט מבקבוק, ועובש משקית. עם זאת, כפי שאמרתי יותר מפעם אחת, איפה הכיף בזה? מה לומדים מזה? למלא הוראות כמו תוכי? זה לא ללמוד, וזה לא איך שדברים היו נעשים פעם. להכין את כל אלה עם עזרים זה נחמד, אבל כאשר אתה טורח לטפח את תרבית העובש שאתה שם על הגבן או את תרבית השמרים שתתסיס את היין אתה באמת מבין מה אתה עושה, ומעריך את זה כראוי. וכן, ברור שלי ש90% מהקוראים של הבלוג הזה קראו על הניסויים הנ"ל שאני ערכתי רק עבור הshock value או הקוריוז שבעניין, ואני לדקה אחת לא משלה את עצמי שבעקבותיי קמו המוני ישראלים מהכיסא והחלו להכין בבית רוטב דגים, קבנוס, ומה לא, וזה לגיטימי לחלוטין – הדברים האלה דורשים זמן ועניין וברור לי שלא לכולם יש פנאי או חשק בכך.

לעומת זאת, כן ברור לי שמי שקרא כאן הבין שהדברים האלה אינם מובנים מאליהם. יש להם מחיר, וישנן דרכים לעשות זאת וישנן דרכים לא לעשות זאת. ברור לי שכאשר תיארתי את הטכניקה שלי להכנת יין טבעי אנשים הבינו שזאת השקעה רצינית, ולא הסתכלו יותר באותה הצורה על בקבוק היין שהם קונים. אני בטוח שכאשר הסברתי איך להכין גבינה מסריחה לבד היו אנשים שהבינו כמה השקעה נכנסת לגבינת הקממבר שהם אוהבים, ולמה המוצר שאפשר לקנות בסופרמרקט שונה כל כך מהגבינות שאפשר לקנות מאיכרים בחו"ל. ברור לי שכאשר כתבתי על ליקוט אנשים הבינו כמה המאכלים האלה עונתיים, ולמדו להעריך אותם ככאלה. ובנוסף, אני בטוח שכאשר כתבתי על איברים פנימיים וכיצד לבשלם, הרבה אנשים מהדור שלי, שלעיתים יותר מדי קרובות כבר לא רגילים לכך ואוהבים לפלרטט עם צמחונות, טבעונות, פליאו ומה לא, הבינו כיצד בשר זה לא דבר שמותר לנו לקחת כמובן מאליו. ואם הצלחתי לעשות זאת, הייתי אומר שעבודתי הסתיימה בהצלחה – כי אני בטוח שאותם האנשים אשר לקחו מזה משהו מחוברים יותר אל האדמה והארץ ממה שהם היו קודם לכן. ורק אם נחזור ונתחבר אל הארץ ונלמד לכבד את המתנות שהיא נותנת לנו, נוכל לחיות ממנה, לא לנצל אותה עד תום.

טוב, זה סוף "נאום הפרידה" שלי. מיותר לציין שהבלוג הזה יישאר פתוח ולא ימחק, כל עוד זה תלוי בי. בנוסף, אני מעריך שהיה ואמצא משהו מעניין לכתוב עליו עדיין יעלו לכאן פוסטים מדי פעם. התדירות, מן הסתם, תהיה נמוכה הרבה יותר, ותתרכז יותר בחורף-אביב מאשר בקיץ, ואם לדייק, בחגים – אלה שחשובים לי, בכל מקרה.