חלב פרגים ולחמניות

לפני שנים רבות שלטה בימים האלה יוראטה (Jurate), בתו של פרקונאס שר הרעם (Perkunas). יוראטה גרה בארמון מענבר אשר שכן על קרקעית הים, ואגדות רבות סופרו על יופיו ופארו, ושבכירי האלים קינאו בה על עושרה וכוחה הרב. יום אחד, לאחר שיוראטה ראתה דייג בשם קאסטיטיס (Kastytis) פורס את רשתותיו מעל ארמונה היא נחפזה אל פני המים להענישו על החוצפה, אך התאהבה בו במבט ראשון. וכך יוראטה לקחה את קאסטיטיס עימה בחזרה לארמון הענבר, ושם הם חיו במשך שנים רבות.

עם זאת, הרומן בין מלכת הים לדייג לא נועד לשרוד את מבחן הימים. זמן מה לאחר שיוראטה גררה את קאסטיטיס עימה למצולות הים גילה פרקונאס אביה את הרומן האסור, ורתח מזעם. אסור היה לאלים לקשור קשר עם בני האדם, ובנוסף לכך, יוראטה הייתה כבר מאורסת לאל המים. וכך הוא הכה את ארמון הענבר בברקים – הראשון הרג את קאסטיטיס, והשני ניפץ את קירות הענבר. השלישי כלא את יוראטה כעונש על תעוזתה.

לעיתים, ניתן למצוא על החוף אבני ענבר, שאריות מארמונה של יוראטה, אך אם אבן הענבר בצורת דמעה אין זאת אלא אחת מדמעותיה של האלה, הבוכה על אובדן אהובה ועל חורבן ארמונה.

20171128_152724

האגדה המופיעה למעלה מגיעה מליטא, והענבר מככב בה מסיבה טובה. עוד מימי הרומאים הים הבלטי נחשב כמקור לאבני ענבר, ובסביבות חופיו החלה "דרך הענבר" אשר הובילה אבני ענבר שנשטפו אל החוף דרומה עד לחצר הקיסר ברומא. העובדה שהליטאים העתיקים שלטו במסחר הענבר באירופה בעת העתיקה היא לא הדבר היחידי שניתן לומר עליהם – למעשה, הם היו האחרונים באירופה שקיבלו עליהם את הנצרות, וגם אז, לא בדיוק בכפייה.

השבטים שחיו באיזור ליטא המודרנית חיו באופן פחות או יותר זהה מימי הרומאים, וכמו שבטים צפוניים רבים אחרים לא היה להם עודף עניין בנצרות. אמנם במהלך הרחבת הממלכה הליטאית הם נפגשו בנוצרים אורתודוכסיים, אבל הם העדיפו לשמור על מנהגיהם. המצב הזה החל להשתנות לאחר שהנצרות התבססה בסקנדינביה, גרמניה, ופולין – השבטים שחיו באיזור זה שמרו על אורח החיים שלהם בעקשנות רבה, ולא נדמה שהיה כוח אשר היה מסוגל לשנות זאת. אורח החיים המהולל הנ"ל, לתוהים, לרוב כלל פשיטות ביזה על כלל הממלכות השכנות, נוצריות או לא, ולשודדים הייתה חיבה מיוחדת לביזת כנסיות ומנזרים (בשל כלי הקודש הרבים ששכנו בהם), שלא לדבר על כך שהם נהגו לבצע את הפשיטות האלה בימי ראשון, מתי שכולם היו עסוקים בתפילה. וכך, כאשר בשנת 1195 האפיפיור הכריז על מסע צלב נגד הכופרים בים הבלטי, שלל מלכים אצילים ואבירים מרחבי גרמניה וסקנדינביה נענו בשמחה לקריאה (ומסדרי אבירים, כגון האבירים הטאוטונים או הליבוניים אף הוקמו במפורש בכדי להילחם בפגאנים הבלטיים). מסעות הצלב הצפוניים האלה אמנם החלו בקול תרועה רמה ואמונה בניצחון מהיר מצד הצלבנים, אבל מהר מאוד הן הפכו לבוץ טובעני. השבטים הכבושים התקוממו פעם אחר פעם, והמחיר שנגבה מהאבירים והמתיישבים הגרמנים היה כבד. בסופו של דבר, לאחר שהכוחות הנוצריים הבינו ששום דבר לא עובד, המלחמה הפכה למלחמת השמדה. הצבאות הנוצריים פשוט המיתו את ההמונים לפי חרב ויישבו במקומם מתיישבים מגרמניה וארצות השפלה, וניסו לכפות את השפה והתרבות הגרמנית על המקומיים ששרדו (ולמי שתוהה, חלק מההשראה מאחורי "מבצע ברברוסה" במלחמת העולם השנייה הגיע מכאן). בשלב זה כמובן הדת הייתה רק התירוץ – מסדרי האבירים הבינו שהם יכולים לתבוע את השטח הכבוש לעצמם, וכך הם החלו ליצור לעצמם מדינות על חשבון העמים הכבושים, מדינות שכל מטרתן הייתה לשרת את האבירים עצמם.

במשך כל הזמן הזה השבט הליטאי צפה כיצד כל הממלכות האחרות באיזור הולכות ונופלות או מנוצרות בכוח, והדוכס הליטאי, מינדאוגס, החליט להתחכם. הוא התנצר למראית עין בכדי לקנות זמן (ואף ניהל תכתובת עם האפיפיור), אך המשיך להקריב קורבנות ולהעלות מנחות לאלים הישנים. לאחר זמן מה, כאשר מינדאוגס הרגיש חזק מספיק, הוא הורה לגרש את כלל הקתולים מליטא – ולא רק זאת, הוא גם הרחיב את הדוכסות שלו על חשבון הממלכות השכנות ללא הפסקה על ידי שימוש חכם בווסאלים הנוצריים האורתודוכסים שלו, וכך מיצב את עצמו ככוח חוצץ בין האורתודוכסים לקתולים. השיטה של מינדאוגס אומצה על ידי יורשיו – מיקומה של ליטא בין הארצות האורתודוכסיות לקתוליות לצד כוחה היחסי אפשר לשליטיה לקרוץ למערב אירופה הקתולית מצד אחד ולממלכות הרוסיות במזרח אירופה מצד שני, תוך כדי שימוש בהבטחה של התנצרות עתידית כקלף מיקוח להגדלת כוחה של המדינה הליטאית על חשבון השניים גם יחד.

התנצרותה הרשמית והסופית של ליטא הגיעה במאה ה14. באותה התקופה הן ליטא והן פולין נאלצו להתמודד עם מלחמות מול האבירים הטאוטונים – בזמן זה המסך כבר מזמן נפל מעל הסיפור שראשי המסדר מכרו לציבור, והוא שהם דואגים להפצת הנצרות. בפועל, בשלב זה מדינת האבירים הטאוטונים פשוט שאפה להגדיל את השטח לטובת הגרמנים בתושביה, והיא לא היססה להכנס למלחמה עם פולין הקתולית ועם הממלכות האורתודוכסיות, שלא לדבר על הדוכסות הליטאית שמתוקף היותה לא נוצרית בכלל הייתה במצב נצחי של מלחמה עם המסדר. המלך הליטאי יוגאילה קיבל שתי הצעות – הראשונה הייתה להתנצר ולהפוך לוסאל של דוכסות מוסקבה, והשנייה הייתה להתחתן עם בתו של מלך פולין המת, יאדוויגה. וכך יוגאילה החליט שקראקוב שווה את המיסה, התנצר, והפך למלך הראשון של האיחוד הפולני-ליטאי, ובעקבותיו ליטא התאחדה עם פולין נהפכה למדינה קתולית. ממלכת פולין-ליטא שרדה עד המאה ה18, אז היא חולקה בין רוסיה, אוסטרו-הונגריה, ופרוסיה (כאשר האחרונה הייתה היורשת של האבירים הטאוטונים), כאשר ליטא נפלה בחלקה של הקיסרות הרוסית.

20171128_151211

מה הייתה ההשפעה של הליטאים על מזרח אירופה? ככל הנראה די רצינית. בשיאה, הממלכה הליטאית שלטה על חלקים גדולים מבלארוס, רוסיה, ואוקראינה המודרנית, ובשיאה דוכסות ליטא השתרעה מהים הבלטי ועד לים השחור. מהפנתיאון של הליטאים הפגאניים, או הבלטים הפגאנים בכללי שרד מעט מאוד, מעבר לפולקלור ושמותיהם של האלים (לשעבר). עם זאת, אחד המנהגים שככל הנראה רווח גם בימים ההם היה הכנת מאכלים המערבים פרג לכבוד היפוך החורף, ובהמשך, חג המולד. למה פרג? ככל הנראה כי הוא סימל עושר, כפי שדבש ושום סימלו בריאות (ושום לפחות באמת בריא…).

בזמן שלנו דברים כאלה נראים כלא יותר מפולקלור, מבחינת הליטאים העתיקים (וכמו כן, לא מעט שבטים אחרים במזרח אירופה) למאכלים האלה הייתה משמעות כמעט מאגית, כמו שאכילת רימון בראש השנה, או תפוח בדבש, היא מן "תפילה לצד השולחן" מבחינת היהודים, מן "מאגיה סימבולית" אם תרצו. הכנת המאכלים האלה ואכילתם, לצד הנחת תקרובת לרוחות הבית, נחשבה כסגולה למזל. אמנם היום כל השרידים של המסורות העתיקות האלה (כמו למשל, במקרה היהודי, השארת כוס לאליהו הנביא בפסח) נתפסים כלא יותר מפולקלור וסיפורי ילדים, אבל בעולם העתיק היה הרבה יותר פחד. צפון אירופה הייתה יותר קרה (ולו רק כי לאנשים לא היה עודף חימום מעבר לאש שבאח), וככל שהתקדם הזמן לקראת היפוך החורף שעות האור הלכו ונעלמו. באור הזה ניתן לפרש את המיתוסים הסקנדינבים של תחילת סוף העולם בהם זאבים מפלצתיים טורפים את השמש, או את הקישוטים הירוקים של חג המולד שנועדו לסמל צמחייה גדלה (וקישוטים אלה אכן החלו במקור ממזרח אירופה, לא מסקנדינביה ולא מאנגליה, בניגוד למה שאנשים אוהבים לחשוב), שלא לדבר על השארת המנחות לרוחות החורף למען עונה קלה – לא מדובר במנהג שהחל כדי להרדים ילדים, אלא במנהג שהתבצע כדי לכבד את האלים והרוחות הנודדים בין הבתים.

ואחד מן המאכלים הפולחניים-לשעבר האלה הם הקוצ'יוקאי, Kociukai, מן עוגיות/ביסקוויטים של פרג. הם לא ממש מתוקים או מלוחים, אבל זה לא כל הסיפור. למעשה, לא אמורים לאכול אותם בפני עצמם (אפילו שהם די טעימים בצורה הזאת), אלא יחד עם חלב פרג. תחשבו על זה כמו דגני בוקר רק עם חלב פרגים ושהדגנים הם בעצם לחמניות מיניאטוריות. שונה, אבל האמת, די טוב. יותר טוב מדגנים עם חלב, אבל אני מעולם לא אהבתי דגנים וחלב. כלומר, חלב אהבתי ועד היום אני שותה (חלב פרה, תודה רבה. עזבו אותי מכל השאר), אבל אני ודגני בוקר מעולם לא הסתדרנו.

בכל מקרה ובחזרה לנושא, אז מהו חלב פרגים?

נכון יש חלב שקדים, חלב קשיו, חלב סויה, וכיו"ב תחליפים טבעונים לחלב, מהסוג המגעיל? אז חלב פרגים הוא תחליף לחלב, רק שהוא גם טעים – כלומר, אם תמתיקו אותו עם דבש (או סוכר, אבל לדעתי עם דבש זה יותר טעים). איך מכינים חלב פרגים? פשוט מאוד – על 3 כוסות גרגרי פרגים (לא מרוסקים!) הוסיפו 5 כוסות מים רותחים ותנו לגרגרים לנוח במים רותחים בכלי מכוסה ללילה. למחרת, טחנו את כל התערובת במעבד מזון או כל דבר אחר, סננו את הנוזל, ובבקשה – יש לכם חלב פרגים. אתם יכולים להוסיף לו דבש בכדי להמתיק אותו אם אתם מעוניינים, רק קחו בחשבון שהוא לא יישמר יותר מדי זמן, בתוך או מחוץ למקרר.

ועכשיו שיש לכם חלב פרגים, הבה נעבור על הקוצ'יוקאי. כעיקרון, המתכון שלי לא מסורתי – הוא משתמש בשומן חזיר ודבש, ומתכונים מסורתיים לא משתמשים בשומן חזיר אלא בשמן חמניות (אני חושב שיש איזה איסור נוצרי על אכילת בשר בתקופה הזאת או לא יודע מה), והם עובדים עם סוכר בזמן שאני העדפתי דבש. ולמה זה? כי א. שומן חזיר ודבש משדרגים כל דבר שדורש שמן וסוכר, וב. הלכתי לפי חומרי הגלם שיהיו זמינים לשבטים של צפון אירופה בתקופה. סוכר היה מוצר ייבוא יקר, ושמן חמניות (שלא לדבר על זית) לא ממש היה זמין בצפון אירופה של המאה ה12 – שומן חזיר לעומת זאת, דווקא כן. אה, והיה ואתם לא רוצים להכין קוצ'יוקאי, אתם בהחלט יכולים להכין גם לחמניות קטנות ממש מהבצק הזה, ואפילו לחם. הוא יוצא מאוד עשיר, וכפי שאמרתי, מתאים למתוק ומלוח כאחד. ואגב, את הבצק הזה אי אפשר להכין בכמות קטנה, ויכול להיות שמכאן גם מגיע המנהג של לאכול את הקוצ'וקאי בחלב פרגים – המאפים האלה פשוט התייבשו, והשרייתם בנוזל הפכה אותם לטעימה שוב.

20171128_150800

מרכיבים – ל25-30 חתיכות

חצי קילו קמח לבן

כף שמרים יבשים*

200 מ"ל מים פושרים

4 כפות דבש מומסות ב50 מ"ל מים רותחים

50 גר' שומן חזיר מזוקק, בטמפ' החדר

5 כפות פרג, לא טחון

קורט מלח

*אם אתם מעוניינים להשתמש בשאור, האלים יאמרו תודה. תצטרכו בכזה מקרה להגדיל את זמן ההתפחה, מן הסתם (או להשתמש ביותר שאור).

הכנה

מעבדים יחדיו את כל המרכיבים היבשים (למעט השמרים) ויוצרים גומה במרכז התערובת. מניחים במרכז הגומה את השמרים, ומוסיפים את הדבש המומס, את שומן החזיר, ואת המים.

לאחר שהשמרים החלו ליצור בועות, מעבדים היטב את התערובת עד לקבלת בצק אחיד, רך, חלק, ולא דביק, תוך כדי הוספת קמח במקרה הצורך. מעבירים לכלי משומן במעט שומן חזיר, ומכסים. מתפיחים עד להכפלת הנפח.

לאחר שהנפח הוכפל, מחלקים את הבצק ל4 חלקים, ומגלגלים כל חלק לגליל ארוך וצר, בעובי לא יותר מ3 ס"מ. חותכים פרוסות בעובי 2 ס"מ מהגליל, ומניחים על תבנית אפייה. אופים כ10-20 דקות ב180C, או עד שהקוצ'וקאי מזהיבים קלות. לאחר מכן מוציאים מהתנור ומגישים בקערה עם חלב פרגים, מומתק בדבש.

ואם אין לכם חשק להכין כל כך הרבה קוצ'וקאי, פשוט הכינו לחמניות או לחם משאריות הבצק. אותו מומלץ להתפיח שוב, אבל האפייה לא תשתנה יותר מדי.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “חלב פרגים ולחמניות

  1. תענוג לקרוא. ועינבר יש גם ברוסיה. החדר ממוקם בארמון יקטרינה שבצארסקויה סלו בסמוך לעיירה פושקין, כ-25 ק"מ דרומית מזרחית לסנקט פטרבורג ברוסיה.והוא מרשים ביותר. לגבי אכילת בשר, לגבי בשר, בנצרות המערבית התענית היא התקופה שבין יום רביעי של האפר לבין יום שבת הקדוש שלפני יום ראשון בו חל חג הפסחא. בנצרות המזרחית, התקופה שלפני חג הפסחא נקראת "התענית הגדולה" על מנת להבדילה מתענית החורף המכונה "צום המולד". את זה אני מכירה מהמטפלת שלי שהיא קתולית אדוקה , בפסח גם אוכלת רק דגים.
    לגבי שום, התרופא בין הטובות שיצר הטבע. ודבש ממקום טוב גם בריא.
    לגבי דת = הרבה כסף חכיסים של……., שילמת, תקבל "הגנה" ,מבחינתי יש פער ענק בין מסורת לדת.
    ו"דת" הייתה אצל הטוטמים, האבוריגינים , המאורים, ועוד שבטים שניסו לשנות את דתם. הפליגו בסיפורים המנהיגים שגבו כסף בעיצומו של ליקוי חמה או ירח. מפחד השלמונים ,החזירו" את מה שהטבע ברא.
    שהייתי ביערות הגשם באקוודור, סיפר לנו אחד הילידים על הצמחיה שגדלה ביערות וממשת אותם לריפוי כל מה שאנחנו מכירים בלי מעבדה. הוא הצליח להוציא ספר. אבל בעלי ממון מתוחכמים, חוסמים את המידע. עצוב שכך.
    לגבי המתכון, לא חושבת שאנסה.
    חנוכה שמח.

  2. פינגבק: היפוך החורף 2017 – חלקי חזיר לכבוד מלך העלפים | עוף זה ציפור ופרה זה חיה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s