ט"ו בשבט 2017 – לאכול עם מלכת השמיים

unnamed-1

אחד החגים היהודיים היותר סתומים הוא ט"ו בשבט. באופן רשמי, בעבר ט"ו בשבט ציין את סוף/ראשית שנת המס, אך זה לא מסביר איך ולמה החג הזה נהפך ל"חג לאילנות", קצת כמו במקרה הנוצרי של חג הפסחא בו לא ברור בדיוק מה הקשר בין תחייתו של ישוע לבין ארנבים שמטילים ביצי זהב. בניגוד לל"ג בעומר, ט"ו בשבט איננו המצאה מודרנית – התייחסויות לט"ו בשבט כחג הקשור לעצים הופיעו עוד במשנה, שזה אומר, במאות הראשונות לספירה. אני לא יודע יותר מדי למה ומדוע ט"ו בשבט זוהה עם עצים, ואני גם לא הולך לתת השערות מיותרות בנושא – אינני היסטוריון. לעומת זאת, אני כן שמעתי על דמות מימי התנ"ך שקושרה לצומח, ולעצים בפרט, ואם כבר שבוע הבא ט"ו בשבט, מן הראוי להזכירה. מי הייתה הדמות הזאת? אל השם שלה נגיע עוד מעט, אבל זהותה היא מעט יותר דרמטית – אנו מדברים כאן על לא פחות מאשתו של יהוה.

התנ"ך רצוף סיפורים ומעשיות הכוללים את המוטיב של "בני ישראל חוטאים בעבודה זרה ונענשים ע"י אלוהים", כאשר לרוב עבודה זרה זאת כוללת סגידה לבעל, לעשתורת, או שניהם יחד. בזמן שהתנ"ך מצייר דברים בצורה זאת (ומסיבות מאוד ברורות), המציאות ככל הנראה הייתה הפוכה. עבודת יהוה כאל יחיד הייתה "הנחתה מלמעלה" (שפחות ברור למה ומתי היא הגיעה), בעוד שהעם עצמו עבד את הפנתיאון הכנעני על גלגוליו עד תקופה די מאוחרת. המונותיאיזם היה מוגבל לאי אילו חלקים ממשפחת המלוכה והכהונה הגבוהה, וככל הנראה במעמדות אלו הוא גם הומצא (כמו למשל הסיפורים על מלכי יהודה שנכנסו לבית המקדש ו"פתאום" מצאו ספרי קודש ש"נשכחו" שם לפני מאות שנים, והשתמשו בהם כתירוץ לצרכיהם).

כמו שאפשר לתאר, התנ"ך הוא אחד ממקורות המידע הבודדים על הדת הכנענית הקדומה, אבל הוא מקור בעייתי מאוד. התנ"ך, כפי שצויין קודם, הוא לא ספר היסטוריה אלא עלון תעמולה. הרבה התייחסויות בתנ"ך נותרו סתומות בימינו, ומסיבה מאוד פשוטה – הרבה מהטקסטים האלה נועדו לקהל שהחזיק בידע שמאז אבד. כאשר הנביא זעק כנגד אל כלשהו בכינוי זה או אחר, או לחלופין השתמש בעלבון מסוים הקשור לסיפורים סביב אותה הדמות, הקהל הבין בדיוק למה הכוונה – אנחנו לעומת זאת, כבר לא. למה? ובכן, כי בסך הכל, נביאי ישראל הצליחו בעבודתם. חלק גדול מההתייחסויות שנותרו בתנ"ך הן לא יותר מתעמולה בוטה, ולקחת אותן ברצינות זה פחות או יותר כמו להאמין בקיומה של פיית השיניים (ולמי שלא מאמין לי, בבקשה). ועם זאת, ישנם רמזים בתנ"ך שניתן ללמוד מהם מעט על האמונות הדתיות של תושבי יהודה לפני שפולחן יהוה הכחיד את כל השאר.

אחת הטענות הפמיניסטיות החזקות ביותר נגד הדת היא שלא ברור למה אלוהים הוא גבר. נכון, אמנם תיאורטית לפי פרשנים מאוחרים יהוה הוא מעל מיניות, אבל זאת פרשנות מאוחרת ומאוד אינטלקטואלית. עד היום היחס העממי לאלוהים הוא כגבר זכר – מדברים עליו בלשון זכר, שמו הוא בלשון זכר, וזה בלי לדבר על ההתייחסות אליו כ"אבינו שבשמיים". ושחושבים על זה, זה אכן יוצר סתירה מסוימת – למה שאלוהות אוניברסלית תהיה ממין זכר, שבסה"כ זה אספקט מגביל לאל אוניברסלי? האם אבותינו היו עד כדי כך שוביניסטים, ותפיסת העולם שלהם הייתה כה צרה? לא ולא. התשובה היא שבמקור, יהוה לא היה לבד. אחת ההשערות היא שבתחילת דרכו, אלוהים היה נשוי. כלומר, ליהוה הייתה אישה – ושמה בישראל (וביהודה) היה האשרה.

קודם כל, חשוב לציין שאל עליון הנשוי לאלה עליונה היה מוטיב שחזר על עצמו בלא מעט אמונות ומסורות במזרח הקרוב, כך שאם זה אכן היה כך בעבר הרחוק זה לא אמור להפתיע אף אחד – למעשה, אם נניח שהגרסא לפנתיאון השמי שהיהודים האמינו בה דמתה לגרסא הכנענית, זה אפילו מתחייב – האשרה באותה המיתולוגיה הייתה אישתו של אל, אבי האלים (אך לא ראש הפנתיאון – הכבוד הזה היה שמור לבעל. אם יהוה לעומת זאת אכן מבוסס על "אל" הכנעני, זה יכול להאיר באור חדש את הקונפליקט בין תומכי הבעל לתומכי יהוה). אך שנית כל, לא ברור האם זה אכן היה כך, כפי שמרמז הפסוק הבא:

"לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ, אֵצֶל מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ. וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא יְהוָה אֱלֹהֶיךָ"(דברים ט"ז, כ"א-כ"ב)

מהפסוק הזה האשרה נדמית יותר כמן אובייקט פולחני, או יותר נכון, עץ קדוש. עם זאת, זה לא פותר את הבעיה, מאחר וקל למדי להניח שכותבי התנ"ך במכוון הקטינו את תפקידה של האשרה לחפץ פולחני, וכמו כן יכול להיות שהאשרה החלה כאלה נפרדת, וכאשר נכתב התנ"ך כל מה שנשאר ממנה הוא לא יותר מאובייקט פולחני. ועם זאת נותרת השאלה הבאה – אם מדובר אך ורק בעץ קדוש, מדוע לסופרי התנ"ך הייתה כזאת סלידה ממנו? הפסוק הבא עלול לרמז על תשובה לכך –

"על ראשי ההרים יזבחו ועל הגבעות יקטרו תחת אלון ולבנה ואלה כי טוב צלה על כן תזנינה בנותיכם וכלותיכם תנאפנה"(הושע, ד', י"ד)

ספר הושע עצמו ככל הנראה לכל הפחות שוכתב בממלכת יהודה בחצי השני של המאה השישית לפנה"ס, כלומר, בתחילת ימי בית שני. באותם הימים הכהונה בישראל לא הייתה שונה יותר מדי מהרבנות הראשית בימינו – קאסטה מושחתת של עסקני דת ומשפחות מאפיונריות שנלחמו ביניהן על השפעה ושליטה. הבעיה היא שבאותם הזמנים זכר האלים הישנים והמנהגים הישנים עוד היה טרי – כלומר, אותה הקאסטה הייתה צריכה לחבר, לשכתב, ולאחד מסורות עממיות ומיתוסים לאומיים, ולבצע קנוניזציה לכל אלה, בכדי למשוך כמה שיותר אנשים אל פולחן יהוה, האל האחד. דוגמא מפורסמת מהתקופה הרלוונטית לכך היא הקרע בין היהודים לשומרונים – אותו הקרע אירע כאשר כוהני המקדש בירושלים טענו לבלעדיות מקום הפולחן, בניגוד לשומרונים שסגדו בהר גריזים. לכותבי התנ"ך הייתה תשובה לכך – הם הכניסו שלל סיפורים לתנ"ך לפיהם השומרונים הם צאצאי עמים שיובאו על ידי האשורים במקום שבטי ישראל הגולים. בימינו אנו יודעים שמדובר בקשקוש מוחלט – בבדיקות גניאולוגיה גנטית נמצא שהשומרונים והיהודים הן קבוצות מאוד קרובות, ושללא מעט שומרונים יש אב קדמון המשותף לכוהנים יהודים. בכל מקרה, אם נזכור את הדוגמא הזאת, אם נסתכל מחדש על הפסוק ואם נניח שהוא אכן מתאר את פולחן האשרה, בין אם כאלה או כעץ קדוש הקשור ליהוה, ניתן לשים לב שהמאפיין הכי ברור שלו הוא שהוא לא מתרחש בירושלים, אלא בגבעות וביערות, הרחק מהמקדש. בל נשכח שאם האשרה היא אכן עץ קדוש, מה מונע מאיכר יהודי ממוצע מהתקופה לשתול עץ שכזה בחצר ולבנות לידו מזבח, ולמלא את חובותיו הדתיות בין כתלי ביתו? או במילים אחרות, אז כמו היום, הכוהנים חיפשו דרך לשלוט בפולחן ורצו שהוא יתבצע בבלעדיות במקדש בירושלים. למה? הטענה הקלאסית והמתחכמת תטען שזה נעשה בכדי להתבדל מהשבטים השמיים האחרים ששכנו באיזור. אופציה נוספת ויותר הגיונית, אם נזכור שהכהונה באותם הימים אכן הייתה דומה לרבנות בימינו, היא שהיה כאן עניין כלכלי – דתות מאורגנות, מאז ומתמיד, היו עסק טוב (תחשבו על שלושת הרגלים והפוטנציאל הכלכלי שלהם). ולמי שחושב שאני סתם משמיץ את הכהונה, כן ראוי לציין שמאות שנים לאחר מכן בברית החדשה מתואר כיצד הרבי מלובבי-סליחה, ישוע, יצא כנגד העסקנות הכלכלית במקדש בחסות הכוהנים, וכיצד בית המקדש נהפך לשוק. סביר מאוד להניח שבתחילת ימי בית שני המצב לא היה שונה בהרבה.

באשר לחלק השני של אותו הפסוק המדבר על "אורגיה בחורשה", ובכן, ניתן לפרשו בצורות רבות – היו אלוהויות נשיות במזרח הקדום (כמו למשל העשתורת) אשר פולחנן כלל מין טקסי בו כוהנות וכוהני האלה היו שוכבים עם המאמינים או בינם לבין עצמם כמן חלק מאקט מאגי עם זאת, באותה המידה יכול להיות שמדובר בניסיון להשלכת רפש – האשמות במופקרות מינית אולי נשמעות מגוחכות לאוזנינו, אך באותם הימים אלה היו האשמות מאוד חמורות, בפרט בחברות השמיות השבטיות בהן היה ערך לבתולין של נשים. בכל מקרה, מכאן ניתן ללמוד שהיה אלמנט של פולחן בטבע ועצים קדושים בדת הקדומה של תושבי יהודה, אלמנט שהכוהנים במקדש מאוד לא חיבבו.

זהו לא סוף הסיפור. אלוהות תנ"כית נשית נוספת, מסתורית לא פחות מהאשרה, היא "מלכת השמים". הנה מספר פסוקים המדברים עליה, שניהם מספר ירמיהו –

" ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי כי אינני שמע אתך; האינך ראה מה המה עשים בערי יהודה ובחצות ירושלם; הבנים מלקטים עצים והאבות מבערים את האש והנשים לשות בצק לעשות כוונים למלכת השמים והסך נסכים לאלהים אחרים למען הכעסני" (ירמיהו, פרק ז', ט"ז-י"ח)

"ויענו את ירמיהו כל האנשים הידעים כי מקטרות נשיהם לאלהים אחרים וכל הנשים העמדות קהל גדול וכל העם הישבים בארץ מצרים בפתרוס לאמר; הדבר אשר דברת אלינו בשם יהוה איננו שמעים אליך; כי עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו לקטר למלכת השמים והסיך לה נסכים כאשר עשינו אנחנו ואבתינו מלכינו ושרינו בערי יהודה ובחצות ירושלם ונשבע לחם ונהיה טובים ורעה לא ראינו ; ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים חסרנו כל ובחרב וברעב תמנו; וכי אנחנו מקטרים למלכת השמים ולהסך לה נסכים המבלעדי אנשינו עשינו לה כונים להעצבה והסך לה נסכים" (ירמיהו, פרק מ"ד, ט"ו-י"ח)

הפסוק השני לקוח מסצינה בה ירמיהו מדבר אל יהודים שברחו מיהודה למצרים, ובה הוא מנסה לשכנע אותם לזנוח את פולחן מלכת השמיים (ושימו לב כיצד הם טוענים שפולחן מלכת השמים מגן עליהם, כפי שהתנ"ך טוען שפולחן יהוה מגן על עם ישראל. מעניין כיצד החלק הזה נעלם מעינו של העורך התנ"כי). בזמן שמלכת השמיים נשמעת כדמות מסתורית, יש מסמכים היסטוריים שאינם התנ"ך שעלולים לרמוז על זהותה. בכדי להבין את הקונטקסט, יש לזכור שממלכת יהודה הייתה קרובה למצרים והושפעה ממנה ולעיתים אף הייתה ממלכה וסאלית לה, ובשלב מסוים מספר לוחמים ממלכת יהודה הגיעו לאי יב שבמצרים וייסדו שם מושבה (או יותר נכון להגדיר זאת כגדוד יהודי שהוצב במצרים), בחסדי הפרעה. הם בנו שם מקדש נוסף ליהוה וניהלו תכתובות עם ירושלים – ומאותם המכתבים עולה, בין היתר, שהם סגדו לדמות בשם ענת-יהו. ענת הייתה אלת המלחמה הכנענית, ושימשה גם כאשת האל בעל. כאשר ירמיהו ירד למצרים אותה הקהילה ביב כבר הייתה מבוססת, ויכול להיות שאותה "מלכת השמים" היא אותה ענת-יהו. כמובן שאין הכרח שזה נכון – המכתבים ברובם הופיעו הרבה אחרי חורבן בית ראשון, וזה תחת ההנחה המאוד אופטימית שירמיהו אכן היה קיים ואמר את המילים האלה, שלא לדבר שזה רק מרחיב את הבעיה. האם מלכת השמים הייתה אלה סינקרטית, תוצאה של איחוד בין שלוש (או יותר/פחות) אלות כנעניות – אשרה, עשתרת, וענת, כפי שיהוה שאל מאפיינים רבים הן מבעל והן מאל הכנעניים? האם מדובר היה באספקט של יהוה עם שם שבמקרה דומה לאלה הכנענית ענת? האם יש קשר בין ענת-יהו הזאת לבין מלכת השמים הנזכרת בספר ירמיהו? התשובה לא ברורה, וככל הנראה לעולם לא תהיה ברורה לחלוטין. בסך הכל, נביאי ישראל וכוהני יהוה עשו עבודתם נאמנה. עם זאת, האלוהות הנשית בה האמינו אבותינו לא בהכרח נכחדה לחלוטין – ישנם למשל אספקטים של האל היהודי שניתן לשייך לה, כמו השכינה המתוארת כנקבה, מלכת השבת, או מעבר לכך, המטאפורה התנ"כית לפיה עם ישראל הוא רעייתו של יהוה. במובן קצת פחות סימפטי, העשתרת, עוד אלוהות נשית כנענית מרכזית, גם שרדה במסורת היהודית -ולאור היותה אלת מיניות שפולחנה כלל, בין היתר, מין הומוסקסואלי, היא הושחרה כשד. כאמור, האלים של אחד הם השטן של האחר.

אוסיף ואומר רק שהמקרה של סינקרטיזציה בין האשרה לאלות כנעניות אחרות איננו בלתי סביר – הן ענת והן האשרה היו אלוהויות נשיות מרכזיות. האשרה הייתה אשתו של אל, אבי הפנתיאון הכנעני, וענת הייתה רעייתו של בעל, ראש הפנתיאון הכנעני. בהתחשב בכך שיהוה שאל מאפיינים הן מבעל והן מאל, אין זה בלתי סביר שגם זוגתו הקוסמית ספגה מאפיינים משתי הדמויות. לגבי העשתרת, ובכן, המצב יותר מורכב. בכתבי אוגרית (1200 לפנה"ס, הרבה לפני שהתנ"ך נכתב) האשרה ועשתרת מופיעות כדמויות נפרדות – אך מעדויות מאוחרות יותר על המיתולוגיה הכנענית נראה שהן החלו להתמזג ואף נתפסו לעיתים כאותה האלה, ויכול להיות שכאשר החלו בכתיבת התנ"ך, מאות שנים לאחר שאוגרית נחרבה, הן כבר היו דמות אחת ויחידה.

2016-11-06-12-15-07-1

ואיך זה רלוונטי לט"ו בשבט? תלוי איך תסתכלו על זה. יש לנו חג עממי עם מקורות מוצנעים למדי ולא ברורים, שמתחבר ל"ראש השנה לאילנות". אנחנו יודעים שהאשרה, תהיה אשר תהיה, הייתה אלה הקשורה בצורה כלשהי לעצים וצמחייה. בכל מקרה, בואו לא נרוץ יותר מדי קדימה – הטענה שלאשרה היה קשר ישיר כלשהו לט"ו בשבט היא טענה מרחיקת לכת, אולי אפילו קצת יותר מדי. למרות שבימינו החג הזה נראה כשריד לעבר הכנעני של היהדות, לא מעט ממנהגיו הם מודרניים, כמו למשל מנהג אכילת הפירות היבשים. אותו המנהג ככל הנראה החל אצל האשכנזים בימי הביניים, ולא החל כאכילת פירות מיובשים אלא כ"אכילת פירות הארץ". אותם הפירות הגיעו מיובשים פשוט כי לא ניתן היה לייבא אותם לאירופה טריים. מה שכן ניתן לומר הוא שבזמן שלא ברור אם ישנה בכלל המשכיות בין ט"ו בשבט לימים ההם בזמן הזה, הוא שפסטיבל דומה לט"ו בשבט המודרני סביר מאוד להניח שנחגג ביהודה וישראל הקדומות. ולמה זה? פשוט מאוד – כי ט"ו בשבט נופל בדיוק בסוף החורף. עמים חקלאיים נטו תמיד לציין את חילופי העונות בצורה זאת או אחרת, כי החיים שלהם היו תלויים בעונה מוצלחת. אולי זה לא היה באותו התאריך, אבל ההנחה שתושבי ממלכות יהודה וישראל חגגו איזה חג פוריות לציון סוף החורף ותחילת האביב בהחלט סבירה. ואם נאמין לאותו הפסוק המצוטט מספר הושע המתאר "זנות מתחת לעצים", יכול מאוד להיות שבוא האביב נחגג במן טקסי פוריות אלה ואחרים. ולמה זה? כי האשרה היא דמות אלה אם, והעשתרת, שבאותם הימים יכול מאוד להיות שזוהתה עם האשרה, הייתה אלת פוריות ומיניות, והאביב הוא עונה של פוריות. זאת העונה בה פירות מסוימים מתחילים להבשיל, העונה בה נהוג היה לזרוע את החיטה, והעונה בה הכבשים יזדווגו, מה שאומר שבקרוב יהיה בשר וחלב – וכאשר החיים שלך תלויים באופן מוחלט בגלגל העונות תחילת העונה הפורייה היא בהחלט זמן טוב מאוד לחגיגה לכבוד האלוהות הרלוונטית.

האם אותן חגיגות תחילת האביב היו מה שהתגלגל לט"ו בשבט המודרני? התשובה לכך ככל הנראה אבודה. כפי שהוזכר קודם, ט"ו בשבט מופיע כראש שנת המס, וניתן לפרש זאת באינספור דרכים שונות, לא בהכרח סותרות. למשל, ניתן לטעון שהחג הזה במכוון נערך החוצה מהיהדות בגלל ההקשרים הפגאניים שלו ביחס לאלות הפוריות הכנעניות, ושרד רק בצורתו העממית והלא מחייבת, ובהמשך אותו החג התקבע כמועד דתי בגלל שאף אחד לא ממש זכר למה ומאיפה הוא הגיע. ניתן גם לטעון שמאחר וזאת תחילת המחזור החקלאי אחרי הקיפאון בחורף אז הגיוני לקבוע בה גם את תחילת שנת המס מטעמי נוחות, וכהנה וכהנה טיעונים שלא ממש מלמדים יותר מדי, וכולם נכונים בדרכם. כנראה במקרה הזה, הרעיון פתוח לפרשנות ויכול להיות שיש יותר מתשובה אחת נכונה. האמת, כאמור, אבודה.

אז, ברוח תחילת האביב, הבה נרגיז קצת את יהוה ונכין לנו עוגה לכבוד מלכת השמים. ממה אפשר להכין אותה? ובכן, אם ללכת ברוח החג המודרני, זאת צריכה להיות עוגת פירות יבשים כלשהי. אז קודם כל, לא. אין לי עניין בלפרסם עוד מתכון לעוגת פירות יבשים – אחרים יכולים לעשות זאת יותר טוב ממני, שלא לדבר שאני חושב שמאכל המכבד את חילופי העונות צריך להתבסס על העונות, ופירות יבשים, איך נגיד זאת בעדינות, כבר מזמן לא מייצגים את חילופי העונות. במקום זה אני החלטתי לקחת את הרעיון של אכילת פירות הארץ במובן יותר מילולי – ולהכין עוגה מפרי שעונתו בדיוק מסתיימת כרגע (באיזורים יותר קרים בארץ), או בדיוק הסתיימה לפני שבועיים-שלושה (באיזורים יותר חמים). ומהו אותו הפרי? פרי הקטלב.

2016-12-15-22-04-49

כל מי שמטייל בארץ מכיר את הקטלב. מדובר באחד העצים הקלים ביותר לזיהוי, בעיקר מאחר והגזע שלו בעל צבע חום-אדום, והוא גם מתקלף. אמנם אף אחד לא מתבונן בקטלב ביוני-יולי (וקשה לי להפנות אצבע מאשימה, כי גם אני לא ממש אוהב לצאת מהמזגן בעונה הנ"ל), אבל מי שכן יעשה זאת ישים לב שהוא פורח, ושבאוגוסט הפרח הלבן אף מתחלף בפרי. הפרי עצמו מבשיל רק לקראת החורף, והוא נמצא איתנו במהלך העונה הקרה, לעיתים עד נובמבר-דצמבר, ולעיתים עד פברואר. ואיך יודעים שהוא בשל? צבעו הופך אדום בוהק.

יותר מפעם אחת אמרתי שישראל אולי התברכה בחלב (פחח) ודבש (פחחחחחחחחחחחח), אבל בכל מה שקשור לפירות יער, ובכן, לטעמי מיהרנו לחתום על החוזה בלי לקרוא אותו עד הסוף. עם זאת, הקטלב הוא בין פירות היער הבודדים בישראל שאכילים ישר מהעץ -ולא רק שהוא אכיל בצורה הנ"ל, אלא גם טעים. מאוד טעים אפילו – הפרי עצמו מאוד רך, טעמו מתוק-חמצמץ, והמרקם שלו הוא כמו זה של ריבה. מה עושים איתו? ובכן, ברוב העולם מדובר בפירות שאנשים די מתעלמים מקיומם, אך בספרד עם זאת, איפה שגדל מין שונה של קטלב, משתגעים על הפירות האלה. הספרדים דוחפים אותם למאפים מתוקים, ואף מכינים מהם ליקרים. האמת? הספרדים האלה עלו על משהו.

אז, בכדי לקדם את האביב, הבה נפתח עם עוגת לימון וקטלב המנצלת את פרי היער הטוב ביותר שיש לארץ ישראל להציע. אה, וכמובן, אל תקחו יותר מ10% מהפירות הבשלים שעל העץ. המטרה היא לא לנקות את העץ מפירות, אלא לקחת מעט בצורה שתאפשר לעץ להתחדש. אל תשכחו שבניגוד לציפורים שמפיצות את הזרעים, אנחנו לא ממש עוזרים לקטלב להתרבות.

2016-12-16-13-18-31-2

מרכיבים – מבוסס, עם שינויים, על המתכון הזה

כוס וחצי קמח לבן

2 לימונים

רבע כפית אבקת אפייה

רבע כפית מלח

113 גר' חמאה, בטמפ' החדר

כוס וחצי סוכר

3 ביצים

חצי כוס שמנת

2 כוסות פירות קטלבים, שטופים ומוכנים לבישול

הכנה

בקערה גדולה, מגררים את קליפת הלימונים ומוסיפים לסוכר. לאחר מכן, מחלקים את הלימון לפלחים ומפוררים אותם מעל לכלי, בכדי לא לאבד את המיץ (המטרה היא לא לסחוט את הלימונים, אלא שיהיו בבלילת העוגה שאריות פלחי לימונים). מניחים בצד.

מוסיפים את החמאה לתערובת הסוכר וגרידת הלימון, ומעבדים עד לקבלת תערובת אחידה. לאחר מכן מערבבים יחד את הקמח, המלח, ואבקת האפייה, ומוסיפים לתערובת החמאה-סוכר, ומעבדים. לאחר מכן מוסיפים, תוך כדי עיבוד, את הביצים, ולאחר מכן את תערובת המיץ ופלחי הלימונים. מעבדים עד לקבלת בלילה אחידה.

כעת, מערבבים בעדינות את פירות הקטלב לתוך הבלילה, ומעבירים לתבנית טרין. אופים ב165C עד שקיסם הננעץ במרכז העוגה יוצא חלק, כשעה-שעה וחצי בערך. מוציאים מהתנור, ומצננים. מגישים בטמפ' החדר.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “ט"ו בשבט 2017 – לאכול עם מלכת השמיים

  1. טו בשבט חג התעוררות הטבע ויציאה מהחורף הלבן אל הפריחה האדומה. נחגג ביהדות כחג של לימוד בקדושת פירות הארץ אהבת הטבע וחגיגת הבריאה ולא באמוק של נטיעת עצים (סרק/פרי). אבל שים לב שזו העונה של הברכה (הברחה?) לתאנים לרימונים לתותי העץ. הענפים שנפלו מעומס השלג ועוצמת הרוחות נקברים ושמרישים את עצמם. אז אולי גם לאנשי קקל יש מקור לחג הנטיעות…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s