ראשית החורף, 2016 – לאכול עם המוריגו

2016-09-29-13-15-58

אחת השאלות שלעולם לא תתקבל עליהן תשובה היא מי היו ובמה האמינו הדרואידים. הדרואידים היו כוהני הדת הקלטיים, אם כי הם היו הרבה מעבר לכך – הם היו גם פילוסופים, מדענים, משוררים, ועוד דברים רבים – אם להאמין למה שנכתב עליהם. וזאת בדיוק הבעיה – כל הידע על הדרואידים מגיע ממה שכתבו עליהם היוונים והרומאים, שאיך נגיד זאת בעדינות, דיוק לא היה בין מטרותיהם. עד היום לא נמצאו אף ראיות ארכיאולוגיות שניתן לקשר אל הדרואידים, בין אם באיים הבריטיים או בכל איזור קלטי אחר. מחלק מהמיתוסים ששרדו בבריטניה ובאירלנד ברור שלדרואידים היה מעמד גבוה, וישנו גם תיאור יחיד של טקס דרואידי על ידי טאקיטוס, אבל זה פחות או יותר זהו. הפילוסופיה הדרואידית הייתה תורה שהועברה מפה לאוזן, וכאשר הדרואידים נעלמו כך גם תורתם. בזמן שבבריטניה וביבשת הרומאים השמידו את הדרואידים (בעיקר מאחר והאחרונים נהגו להתסיס שבטים למרידה באימפריה), באירלנד הסדר הדרואידי שרד. ובזמן שגם באירלנד המסורת הדרואידית לא שרדה את הנצרות, המיתוסים העתיקים על האלים הקלטיים, באופן מאוד מפתיע, דווקא כן. ולא רק זה, אלה שהעלו את אותם הסיפורים על הכתב היו לא יותר ולא פחות מאשר נזירים.

בכדי להבין את הסתירה הזאת, יש להבין את ההקשר בו אירלנד התנצרה. אירלנד התנצרה באופן רשמי במאה ה5 ע"י פטריק הקדוש (בפועל תרומתו ככל הנראה הסתכמה בהטבלת אי אילו שליטים מקומיים), ולמרות שסביר שהנצרות האירית לא התפשטה ע"י שלום ואהבה (כפי שקרה במקומות אחרים), אירלנד כן הייתה רחוקה מספיק מרומא, וגם האוכלוסייה לא ממש שיתפה פעולה. התוצאה הייתה שבאירלנד נוצרה מן "נצרות קלטית" (שהשפיעה גם על אנגליה, למורת רוחו של האפיפיור) שכן איפשרה לשמור אי אילו מאפיינים מהדת הישנה בזמן שלמראית עין רוב האוכלוסייה הייתה נוצרית. בניגוד למקומות אחרים, קרובים יותר לאיטליה, באירלנד לנזירים ולכמרים היה הרבה יותר חופש תעשייתי, ופעמים רבות הם גם הרגישו גאווה מסוימת בסיפורים של אבותיהם ושבטיהם. צריך להבין שאותה החברה, למרות ההתנצרות, עדיין הייתה מאוד פרימיטיבית ומאוד שבטית – והעובדה שהשבטים הלוחמים היו נוצרים עוד לא אמרה שהם יכלו להרשות לעצמם לשכוח את היריבות ביניהם או את העובדה שהמלך המקומי היה צאצא לאל/גיבור כלשהו, גם אם אותן הדמויות לא בדיוק היו טיפוס שמפנה את הלחי השנייה. התוצאה הייתה שכל מני נזירים העלו על הכתב את הסיפורים המיתולוגיים, אבל מתוך מחויבות אל הצלב הם התאימו אותם – אלים נהפכו לבני אדם, דמויות מסוימות הושחרו ואחרות רוממו, ובוצעו ניסיונות תיארוך לאותם הסיפורים (וכמו כן גם בוצעו עריכות ספרותיות על סף הגיחוך המוחלט) שאיכשהו יצליחו לשלב אותם עם סיפורי התנ"ך בצורה שתיראה הגיונית. אותם התיעודים כמובן שמוטים וכמובן שערוכים יותר מדי, אבל הודות לתיעודים אלה, מוטים ככל שיהיו, יש לנו מושג על המיתולוגיה של אירלנד הקלטית בימים שלפני פטריק הקדוש.

אז במה האירים האמינו? ובכן, הם האמינו בפיות, אשר חיו במן "עולם תחתון" שהכניסה אליו הייתה דרך תלי אדמה, עצים, ושלל מיקומים וחפצים שונים. אלה לא הפיות שאתם מכירים מסיפורי ילדים – האירים התייחסו אליהן כאלים, עם כל מה שנלווה לכך. הפיות המודרניות שאנחנו מכירים, עם כל הכבוד, הן עיבוד של ספרי ילדים לסיפורי עם, שמהווים לא יותר מזיכרון מעומעם של המיתולוגיות הישנות. הפיות האיריות לא היה דמויות נחמדות, והן יותר התאימו לסרטי אימה. הן גם לא היו בדיוק אלים – למעשה, הפיות האיריות מזכירות בלא מעט מובנים את בני האלמוות של היוונים, במובן שהם היו "שבט" של בני אדם עם כוחות מיוחדים שחיו בעולם התחתון (בעוד בני האדם חיו בעולם העליון כמובן). ואחת הפיות היותר אפלות במיתולוגיה הזאת היא המוריגו, או בשמה היותר מפורסם, המוריגאן (Morrigan).

המוריגו היא מן אלה שטיבה לא ברור לחלוטין. מצד אחד ישנם רמזים לכך שהיא נתפסה כאלה עם אספקטים מסוימים של פוריות וקשר לאדמה, אבל אל תחשבו עליה כמן כוהנת היפית חביבה שמאמינה באהבה חופשית. לא, המוריגו הייתה אלת המוות והגורל, וכאשר היא הופיעה, היא התגלתה לבני התמותה בדמות עורב המבשר חורבן (וכן, זה המקור לדימוי הנ"ל של העורבים בתרבות הפופולרית), בין אם מול אינדיבידואל או קבוצה, וניתן היה למצוא את העורבים המייצגים את המוריגו מעופפים מעל שדות קרב בכדי לקבוע את התוצאה, ולעיתים, אפילו משתתפים באופן פעיל בקרב ומנקרים את גרונות אויביהם. בזמן שהאלות היווניות התנהגו כמו ילדות קטנות מפונקות וחסרות מעצורים, המוריגו גם היא הייתה חסרת מעצורים ואנוכית, אבל היא הייתה יותר בוגרת, חכמה, מסוכנת, ואכזרית. אחת הדרכים הטובות ביותר הממחישה כיצד האירים הפגאנים ראו אותה הוא הדרך בו שמה שימש לאחר התנצרותה של אירלנד. הנזירים באירלנד נהגו לתרגם טקסטים דתיים מלטינית לאירית, ובחלק מאותם התרגומים (במאה ה9) המונח "מוריגו" מופיע כתרגום לשדה העברית לילית, והיא מתוארת כ"מפלצת בצורת אישה". בזמן שיהיו כאלה שיצקצקו שמדובר בהשחרה נוצרית לאלה פגאנית, האטימולוגיה של שמה גם היא מעידה על טבעה – אחד התרגומים היותר סבירים לשמה הוא "מלכת הרפאים", במובן של שליטת עולם הרוחות הרודפות בני אדם במהלך חייהם ושנתם (במילים אחרות, המוריגו הייתה "גורמת סיוטים" באופן מאוד מילולי). כהערת אגב, ישנם כאלה המשערים שהמוריגו שרדה בפולקלור האירי כבאנשי – אשר גם היא מופיעה בדמות אישה המבשרת אבדון.

למרות שברור שהמוריגו הייתה דמות שהאירים הקדומים לכל הפחות פחדו ממנה, לא יודעים עליה יותר מדי – כאמור, כל התיעודים עליה הגיעו מכתבים שנכתבו על ידי נזירים, והם כמובן שבמקרה הטוב הקטינו מחשיבותה, ובמקרה הרע הציגו אותה כמפלצת. מהסיפורים יודעים שלעיתים היא מופיעה כאלה משולשת, כלומר, כאלה המורכבת מ3 אלות עם התואר morrigna, כאשר באופן מעט מבלבל, רק אחת מהן זוהתה עם עורבים וחורבן, ולא כולן תמיד מזוהות עם מלחמה. דמויות המקבילות לאותן האלות מופיעות, בצורות שונות (ולא בהכרח יחד), גם במיתולוגיה ובמסורות של שבטים קלטיים ביבשת. עם זאת, אם היו שבטים ביבשת אשר קישרו את שלישיית האלות האלה יחד כפי שהשבטים האירים עשו זאת לא ניתן ממש לדעת ולו רק מאחר וכל מה שנשאר מהמיתולוגיה הקלטית היבשתית הם שמות של אלים ורסיסי סיפורים. מהמעט ששרד כן ניתן להסיק שלמוריגו היה מעמד מכובד בין הפיות שהאירים סגדו להן, ושהם כיבדו אותה ופחדו ממנה. דוגמא לכך ניתן לראות באספקט מסוים שלה, כאלת פוריות ומיניות. אמנם בהתחלה אולי נדמה שהקונספט של אלת מוות ופוריות סותר, אבל האמת היא שזה לא כך – צריך להבין שהחברה האירית הייתה חברה מאוד כפרית, ושכל אותם קרבות ענק שמתוארים בסיפורים היו באמת שלא יותר מתגרות אלימות בין איכרים ולוחמים עצבניים. פעמים רבות המלחמה לא הייתה על זהב וכסף, אלא על ראשי בקר – וזאת מאחר וראשי בקר היוו את המטבע באותה החברה (ואכן, אחד ממחזורי הסיפורים היותר מפורסמים שכוללים את המוריגו נסוב סביב פלישה שכל מטרתה היא לגנוב פר הרבעה). בחברה מיליטריסטית כמו החברה האירית העתיקה הצלחה במלחמה משמעותה הייתה גם שיותר ילדים יוולדו (או יותר נכון, ישרדו), שפחות שדות ישרפו, שיותר פרות יספיקו ללדת, וכיוצא בזאת. בהתחשב בכך שאירלנד הייתה ארץ מאוד פורייה באותם הזמנים, זה הופך למאוד הגיוני – איכרים דאגו הרבה פחות שהיבול יקרוס. יותר הטריד אותם שרוב ילדיהם לא יגיעו לבגרות, או שהראשי הבקר שלהם יחטפו בפשיטה. ולכן הצלחה במלחמה משמעותה "שנה פורייה", ולפי ההיגיון הזה אלת מלחמה, אכזרית ומעוררת יראה ככל שתהיה, היא גם אלת פוריות לכל דבר ועניין.

באשר לסיפורים על המוריגו, ישנו מוטיב מאוד מעניין החוזר על עצמו, לפיו המוריגו פעמים רבות הופיעה לשלל גיבורים ודמויות חשובות בערב הקרב, אלים כבני תמותה, והציעה להם את גופה (או במילים אחרות, היא הציעה להם ניצחון בקרב תמורת זה שהם יספקו אותה מינית). באחד הסיפורים המפורסמים יותר המוריגו הופיעה מול הדאגדה, מן "מלך הפיות" וראש הפנתיאון, והציעה לו מין בתמורה לניצחון בקרב כלשהו נגד שבט אחר של פיות. הדאגדה, שהבין בדיוק עם מי יש לו עסק, הסכים לעסקה – וכך, בסאוואין, הלא הוא ליל כל הקדושים, הוא שכב עם המוריגו ולמחרת היום ניצח במלחמה מאוד קשה, וכך שבטו נהפך לשבט הראשון בין הפיות. המקרה ההפוך קרה לגיבור האירי, קוהוליין, מן דמות של הראקלס עם חזה נפוח מדי. בגיל 17, קוהוליין היה הלוחם המהולל ביותר באירלנד, והמוריגו הופיעה מולו בדמות נסיכה, בתו של מלך מקומי כלשהו, והציעה לו מין. קוהוליין לא זיהה אותה ודחה אותה בגסות רוח, מה שהוביל את המוריגו להתגלות מולו ולהודיע לו בחגיגיות "על מותך אני היא זאת שעומדת!". בלי קשר לדרך בה החוויה הזאת השפיעה על קוהוליין, בקרב שנערך למחרת קוהוליין לא מת – הגורל שלו עוד לא נחתם (באופן מעט מבלבל, החברה האירית הייתה פטאליסטית, והאמינה ברעיון של geis, שהדרך לתארו היא כ"טאבו שאם אדם ישבור אותו הוא מסתכן במוות". הgeis נקבע באופן פרטני ביחס לאדם, וכל אחד נתון היה למסגרת שונה. בשלב זה של הסיפור בכל מקרה, קוהוליין עוד לא שבר אף אחד מה"איסורים" שהוטלו עליו בעקבות הgeis שלו) – אבל המוריגו בהחלט עשתה את חייו קשים יותר במהלך הקרב. בהמשך הסיפור המוריגו משנה את אופייה, ונדמה שהיא דווקא מנסה להגן על קוהוליין, אך גאוותו של קוהוליין איננה מאפשרת לו לקחת את עצתה ולהקשיב למה שהיא אומרת לו (בין אם באופן ישיר כאשר היא מתגלה לו, או באופן עקיף דרך סימנים), ובסופו של דבר גאווה זאת אף עלתה לו בחייו. ביומו האחרון קוהוליין עמד לעלות על מרכבתו ולהצטרף לקרב כלשהו, ותמה לנוכח זה שהמרכבה הייתה הרוסה. המוריגו עמדה מאחורי המעשה, בכדי למנוע ממנו לרכב אל מותו – אך קוהוליין העקשן לא הפנים את הרמז, עלה על סוס, ודהר קדימה, וההמשך ידוע. ד"א, לפי אותו הסיפור אויביו של קוהוליין סירבו לקבל את עובדת מותו בשל המוניטין שיצא לו, והם הסכימו להאמין שהוא מת רק לאחר שראו עורב שחור נוחת ומתיישב על גופתו.

המסר שעומד מאחורי שני הסיפורים האלה הוא פשוט מאוד – המוריגו היא מן האנשה של צחוק הגורל, או יותר נכון, חורצת הגורלות, אין איך להתחמק ממנה וגם לנסות להילחם בה זה לא רעיון חכם. ראש הפיות הפנים זאת, ולכן נשאר ראש לפיות – הוא התמסר אליה, הכיר בכך שגם כחזק מכל הפיות הוא לא יכול להביא לסדר בלי עזרתה ובלי תמיכתה. קוהוליין בן התמותה לא הפנים זאת והיה בטוח שהוא אדון לגורלו רק בגלל כוחו הפיזי ותהילתו, והעדיף ללכת לפי צו הכבוד במקום להקשיב לגורל – וכך הגורל החליט ללמדו לקח. או במילים אחרות, המוריגו היא מן אספקט של הגורל, ומסמלת, בכפיפה אחת, הן את העובדה שאין להימלט מהגורל, ואין את העובדה שאין מה להתנגד לו (והמוטיב הזה חוזר בלא מעט מיתולוגיות). בנקודה זאת מעניין יהיה לציין שישנן דמויות המזכירות את המוריגו במיתולוגיות אחרות עם אספקטים דומים. ביוון היו אלה המוירות, שלושת הנשים השולטות בחוט החיים. בין השבטים הגרמאניים היו הנורניות,שלישיית נשים ששלטו גם הן בגורל בני התמותה ובני האלמוות, וכמו כן לאותם העמים היו גם הואלקיריות, בנותיו של אודין, ראש האלים, אשר במהותן היו רוחות קרב נשיות אשר בחרו את העתידים למות בקרב (וזה התרגום לשמן – "בוחרות המתים") והעניקו ניצחון במלחמה. יכול להיות שהמוריגו היא פרשנות אירית (או אולי אפילו קלטית) לאלת (או שלישיית אלות) גורל עתיקה בהרבה, אך זה כבר חורג מעבר לדיונינו.

2016-09-29-13-44-22

אז היום, מאחר ואני לא למדתי יותר מדי מהסיפור של קוהוליין, אני הולך להתגרות מעט בגורל. הפוסט של היום יהיה על פרי יער רעיל – אכיל אמנם – אבל אם לא תאכלו אותו נכון אתם עלולים לחטוף הרעלה – ואותו פרי היער הוא בן חוזרר הציפורים, בעל השם הלטיני Sorbus aucuparia, והשמות האנגליים Rowan tree וMountain Ash. ומה הקשר בין העונה, חגיגות תחילת החורף, בן החוזרר, והמוריגו?

ובכן, קודם כל, מיותר לציין שפרי בן החוזרר הוא פרי אופייני לתקופת סוף הסתיו-תחילת החורף, שזה מה שהתאריך הנוכחי, ה31 באוקטובר, סימל מימים ימימה. שנית כל, לבן החוזרר הייתה חשיבות רבה בפולקלור הקלטי, חשיבות שיש סיבות להאמין שהייתה עתיקה למדי, ומגיעה עד לימים בהם המוריגו הייתה אלה. ומה הקשר בין המוריגו לתחילת החורף? ובכן, אצל האירים העתיקים השנה התחלקה לשניים, החלק החשוך והחלק המואר. החצי החשוך של השנה החל ב31 לאוקטובר, והלילה המפריד בין שני החצאים נקרא הסאוואין (Samhain), ונתפס מבחינת האירים כמן "ראש שנה", במהלכו האיזון בין העולמות התערער והפיות והמתים שוטטו בעולם העליון. בליל הסאוואין האירים הפגאנים היו מדליקים משואות ומשאירים מנחות לפיוס הרוחות שבאו להתדפק על הדלת (מזכיר משהו?). גברים צעירים היו הולכים בין כפרים מחופשים לרוחות המתים בכדי שהמתים והפיות לא יזהו אותם ולא יפגעו בהם (וכמובן שלקחו מאותן המנחות), והדרואידים, כוהני הדת הקלטית, היו עורכים טקסים המוניים סביב משואות בקוראם לשמש לחזור במהירה (הודות לחסידיו של הצלוב לא ממש יודעים מה התרחש בטקסים האלה, מעבר לכך שהודלקו בהם משואות). ככל הנראה למוריגו היה קשר מסוים לכך, במובן של ערעור הסדר הקיים והחזרתו – גורל בני התמותה, כלומר, מוות, היה אחרי הכל תחום האחריות שלה. כפי שצוין קודם, המוריגו שכבה עם הדאגדה בסאוואין, ובכך עזרה לו ליצור סדר מסוים – והדאגדה הוא ראש הפיות וככזה, שולט בחיים, בעוד המוריגו היא השולטת במוות (או במילים אחרות, הסדר מתערער כאשר שני הכוחות הנ"ל "מתאחדים" במהלך הלילה). עם זאת, ההנחה שלמוריגו היה תפקיד בסאוואין היא לא יותר מניחוש. כן ישנם מקומות באירלנד שעליהם סופר שהמוריגו יצאה מהם לטייל בארץ בסאוואין, אבל סיפורים אלה יכולים באותה המידה להיות המצאה מודרנית יותר. כאמור, מה שלא היה הקשר בין המוריגו והסאוואין, אם אכן היה, כבר אבוד להיסטוריה. ישנן סיבות לנחש שהיה קשר, אך כאמור, הוא לא ברור במיוחד.

אך מה הקשר של בן החוזרר לסאוואין? הבה נדבר עליו מעט קודם לפני שניגש לנושא זה ביתר פירוט.

2016-10-06-19-09-45-1

גרגרי בן חוזרר יחד עם פקעות ורדים. הם הולכים נהדר יחד ומומלץ לשלב אותם,  בהנחה ויש לכם ומזל ואכן ישנה חפיפה בין העונות. זה לא תמיד מתאפשר.

אז, בן חוזרר הציפורים, קווים לדמותו, וכיצד הוא קשור אל הדרואידים. כפי שהשם מרמז, בן החוזרר גדל באיזורים יותר הרריים וקרירים באירופה, אסיה, וצפון אמריקה (כהערת אגב, ישנם עצים ממשפחת הSorbus הגדלים בארץ וגם הם חולקים את השם "בן חוזרר" – אך בן חוזרר הציפורים איננו ביניהם ולא ניתן למצאו בר בישראל). הדרך לזהותו היא להסתכל על גזעו – צבעו צריך להיות אפור בהיר, כמו של רמץ (ומכאן השם Mountain Ash). לאחר מכן מסתכלים על ענפיו – על כל ענף צריכים להיות בין 12-15 עלים עם שפה משוננת. הפירות עצמם מופיעים מאמצע ספטמבר עד תחילת-אמצע אוקטובר כמן מבשר של החורף, וצורתם צורת גרגר קטן אדום והם באים באשכולות גדולים – אך מהרגע שהם מבשילים הם נעלמים מהר, ועונתם קצרה. מאוד קצרה. וזה לא כי בני אדם קוטפים אותם – למעשה, רוב בני האדם לא אוהבים את הפרי. טעמו חמוץ והוא ממלא את הפה בתחושת יובש ומרירות – ציפורים לעומתנו דווקא מאוד אוהבות את הטעם הזה, והן הוקטור העיקרי המפזר את זרעי בן החוזרר (ויש לכך גם ביטוי בשמם הגרמני של הפירות – Vogelbeeren – "גרגרי הציפורים"). למעשה, הן גם הסיבה בגללה אם תקטפו מהפירות תאלצו להסתפק בפירות פחות מוצלחים – כאמור, הציפורים היו שם לפניכם.

כעת, הבה נחזור אל הפרי – בזמן שאתם יכולים לנסות לטעום ממנו, לא הייתי ממליץ לכם לטעום יותר מפרי אחד (ובשום פנים ואופן אל תתנו לילדים לטעום מהפרי). ולמה זה? כי הפירות מכילים רעל, שמנוטרל על ידי בישול. אמנם פרי אחד לא יפגע באדם בוגר (בילד דווקא כן – בשום פנים ואופן אל תתנו לילדים לאכול מהפרי הזה ללא בישול מקדים!), אבל באמת שמומלץ להימנע. כהערת אגב, לא מדובר בפרי קשה. אתם צריכים להיות מסוגלים למחוץ אותו בקלות רבה בין האצבעות, ובשר הפרי צריך להיות רך ונוזלי, לא קשה ויבש (אולי זה נשמע לכם כאילו אני נטפל לקטנות ומספק לכם כאן עודף פרטים ללא סיבה, אבל האמת היא שבליקוט פירות יער אין מקום שלא לנקוט הרבה אמצעי זהירות. ברצינות, אל תתעסקו עם פירות יער בלי לבצע את כל הבדיקות המתאימות לזיהוי). באשר לטעם, אל תצפו לגדולות. כפי שהזכרתי קודם, יותר נכון יהיה לא לצפות לדבר – טעם הפרי מגעיל למדי, חמוץ מריר. אמנם סביר להניח שאחרי שתטעמו מהפרי אתם די תמהרו לירוק אותו החוצה, אבל אם תחשבו רגע תבינו מהר מאוד למה הקלטים העתיקים אהבו העריכו את העץ הזה כל כך. אבל לפני שאספר לכם מה הם היו עושים עם הפירות, הבה נעבור רגע על תפקידיו של עץ זה בפולקלור הקלטי.

בדומה לעצים אחרים כמו הסמבוק והשחור והעוזרר, בשל פריחתו הלבנה בן החוזרר גם הוא קיבל מעמד של עץ פיות (בעיקר בסקוטלנד), במובן הבא – מיקום עצי בן החוזרר נחשב כפתח לעולם הפיות, והעובדה שלעצים האלה יש נטייה להיתפס למיקומים בלתי אפשריים (למשל, אם תטיילו באיזורים הרריים תוכלו בקלות למצוא בני חוזרר הגדלים על צוקים ומדרונות תלולים למדי) רק הגדיל את ההערכה וההערצה שהקלטים הפגאניים רחשו להם, כעצים הקשורים אל העולם העל טבעי. זה באמת מראה יפה – תחשבו על נחלים העוברים במצוק בין ההרים, אין אף אדם או חיה מסביבכם, ופתאום מופיע עץ עם שורשים הקשורים אל המצוק. או לחלופין, תחשבו שאתם מטיילים ביער אירופאי (לא החורשות האומללות שיש לנו בארץ מעשה ידי קק"ל – יער פרופר), ושאתם עוברים ליד נחל ההופך למפל, ופתאום, על השפה, רגע לפני שהמים מתחילים להישפך מטה, צומח לו בן חוזרר גדול, במלוא תפארתו, עם עלווה ירוקה-חומה ופירות בוהקים – אם זה לא נראה כמו "עץ פיות", אני לא יודע מה כן. בכל מקרה, במקומות מסוימים באיים הבריטים ענפים מבן החוזרר שימשו להגנה מקללות (ומכשפות, לצורך העניין), וכמו כן גם לבירוך וקידוש עדרי בקר ורכוש. בסקוטלנד למשל, מעמדו של בן החוזרר היה הגבוה ביותר – שם כריתת בן החוזרר (ואפילו גזימת ענפיו) נחשבה כסגולה למזל רע, ורק הגרגרים נחשבו כמותרים לשימוש אנושי. היחס העממי לבן החוזרר כמובן שהשתנה מאיזור לאיזור באירופה אך כמעט תמיד הוא היה מלווה בכבוד מסוים. ככל הנראה זה נבע מכך שהעץ נתפס כמן עץ קדוש המקודש (או שייך) לפיות או לאלים, ומסיבה זאת חובה היה להתייחס אליו בכבוד וביראת קודש, ויותר מכל, ביראה ופחד. ולמה זה? ובכן, צריך להבין שמבחינת הקלטים הקדמונים עולם הפיות לא היה מקום כל כך מומלץ לבני אנוש. עולם הפיות נחשב בעייתי במיוחד, בעיקר מאחר והזמן בו היה פועל אחרת, ובנוסף לכך והפיות לא בהכרח היו ידידותיות במיוחד לבני התמותה. יום אחד בעולם הפיות היה יכול להפוך לשנה ויותר בעולם האמיתי, וישנם לא מעט שירים וסיפורים על בני אדם שנכנסו בטעות לעולם הפיות, יצאו ממנו, ואז גילו שכל מי שהם הכירו אי פעם מת, שהעולם השתנה ללא היכר, וכיו"ב. באשר לפיות עצמן, ובכן, טיבן הוא אמביוולנטי. לעיתים הן מתוארות בצורה חיובית יותר וכדמויות חכמות העוזרות לבני האדם, ולעיתים אחרות הן מתוארות כמפלצות צמאות דם המפתות ילדים שיכנסו אל עולמם כדי שהן יוכלו לאכול אותם. כך או כך, בין אם הקלטים העתיקים חשבו על הפיות יותר כגומלות חסד או כמפלצות, בשורה התחתונה הם כיבדו אותן ואת מה שקשור אליהן בכדי לא לעורר את זעמן – ובן החוזרר, כאמור, היה עץ השייך לפיות.

אז, איפה אפשר למצוא בן חוזרר עם פירות?

כפי שהוזכר קודם, לא תמצאו את הפרי הזה בארץ. כעיקרון, מדובר בצמח יחסית נפוץ באיזורי הגידול שלו וניתן למצוא אותו באיזורים יותר הרריים וצפוניים באסיה, צפון אמריקה, וכמובן שבאירופה (למשל, מורדות האלפים או הרמה הסקוטית הם מקום מצוין לחיפושים). העונה מתחילה בסביבות אמצע ספטמבר ונמשכת עד אמצע אוקטובר בערך, אבל זה תלוי מאוד במזג האוויר ויכול להשתנות. שימו לב עם זאת שבניגוד לישראל בה הכל מתנהל במתכונת של שוק פרוץ, באירופה לליקוט פירות יש חוקים מאוד ברורים, וחובה עליכם לברר אותם לפני שאתם מתחילים לקטוף. לא בכל מקום מותר ללקט, גם אם מדובר בשטח פתוח, ולעיתים במחוז יש חוקים נוספים שיש לברר (כמו למשל בשווייץ, בה גם אם החוק מתיר ליקוט באופן כללי לקנטון ספציפי מותר לחוקק חוק האוסר על כך – ואם זה נעשה זה לרוב בצדק. אל תנסו להיות יותר חכמים מהחוק). בכל מקרה שהוא, אל תקחו יותר מ10% מהפירות שעל העץ, ואל תנקו לעולם עץ מפירות. אל תשכחו שלמרות אלפי שנות הציוויליזציה יאדה יאדה הפירות האלה נועדו לציפורים ולא לנו. ואגב, גם אם הקטיף אסור איפה שאתם מתהלכים, לכל הפחות כדאי לכם לנסות לחפש עם העיניים את בן החוזרר – מדובר בעץ מאוד יפה, עם אשכולות אדומים ותערובת של עלים ירוקים וצהובים, שנותן גיוון מאוד נחמד בין עצי האשוח, בפרט בשלכת כאשר צמרתו הופכת למיקס בין צהוב, אדום, וירוק. כאמור, מבשר של החורף, במלוא תפארתו.

2016-10-06-18-40-34

ונניח שמצאתם בן חוזרר הררי ושמותר לקטוף, מה הלאה? מה עושים עם הפירות המרירים האלה?

ובכן, שימוש מודרני יחסית הוא ריבה, והסקוטים מאוד אוהבים לשדך את הריבה הזאת לבשר ציד. עם זאת, בעבר (וגם היום) פירות בן החוזרר שימשו (איך לא) להכנת משקאות, והמשקה שהאירים הפגאנים היו שותים בסאוואין היה יין דבש. ולמה יין דבש? כי לאירים לא היה את הידע כיצד לגדל ענבים (למעשה, עד תחילת ימי הביניים החוק הרומאי לא התיר לגדל ענבים צפונית לאלפים מטעמי פרוטקציוניזם כלכלי), טכנולוגיית הזיקוק עוד לא הייתה קיימת, וייבוא יין מרומא היה עסק יקר מאוד. מה כן היה קיים? משקאות על בסיס דבש מותסס, ואכן יין דבש מותסס היה המשקה שכיכב בכל מני הילולות שבטיות ודתיות. בזמן שאין ממש תיעוד לכך שיין בן חוזרר היה משקה אופייני לסאוואין, אני חותם לכם שכך זה היה. ולמה זה? כי מדובר היה בפרי אופייני לעונה שהיה (ועדיין) מאוד נפוץ, ובהילולות כלשהן אנשים תמיד שותים אלכוהול, ויין דבש עם פירות יער ותבלינים היה משקה שהופיע בצפון אירופה עוד מימים ימימה. בנוסף, יינות דבש דורשים יישון של חצי שנה-שמונה חודשים בממוצע, וזה אומר שבחגיגת סאוואין היה תירוץ לפתוח את כדי היין מהשנה הקודמת. להבדיל אלפי הבדלות, ניתן לחשוב על כך קצת כמו שפתיחת בקבוקי יינות הרוזה הייתה מנהג שזוהה עם תחילת עונת הבציר. אמנם סביר להניח שאנשים לא ממש היו מחכים לעונה מוסדרת של קטיף פירות בן החוזרר כפי שהם חיכו לעונת בציר הענבים, אבל אני מניח שהרעיון ברור.

אז, יין דבש הראוי לדרואידים – הבה נתחיל. על כל חצי קילו פירות בן חוזרר הררי, מופרדים מהגבעולים, הוסיפו לסיר כ1250 מ"ל מים ללא כלור (עדיף מינרליים). הביאו את תערובת הפירות והנוזלים לרתיחה, והמשיכו לבשל בחום גבוה כ5 דקות. לאחר תום 5 הדקות הנ"ל, הקטינו את הלהבה והמשיכו לבשל את התערובת, ללא כיסוי, כחצי שעה נוספת בחום נמוך. לאחר מכן כבו את האש. שוב, אני חוזר ומדגיש, הבישול הארוך בחום הכרחי – זאת הדרך היחידה לנטרל את הרעל בפירות האלה. אל תנסו לחתוך פינות ולקצר את הזמן, זה לא המקום.

ככה זה נראה בסוף הבישול. החליטה, ד''א, מקבלת צבע ורוד.

ככה זה נראה בסוף הבישול. החליטה, ד"א, מקבלת צבע ורוד.

זאת נקודה בה אתם יכולים, אם אתם מתעקשים, לקחת כפית ולטעום מהנוזל. הוא מאוד מריר ולא טעים, אבל לפני שאתם שופכים את תכולת הסיר עצרו רגע וחשבו – האם זאת מרירות בלתי אפשרית, או שאפשר לעבד אותה ליין או בירה?

אם תשובתכם חיוביות, הוסיפו דבש בנפח של חצי מנפח המים וערבבו היטב. לאחר מכן העבירו את תערובת המים, הדבש, והפירות לכלי גדול ואטמו אותו. תנו לתערובת לנוח כלילה.

למחרת, לאחר שהתערובת הצטננה מעט, הוסיפו רבע קוביית שמרים (או לחלופין, כמות יפה של שמרי יין). בדרך כלל, כאשר מכינים יין דבש, אנו מוסיפים מעט שמרים היא כדי שהתסיסה תהיה איטית – המטרה היא לתת לטעמים נוספים להתפתח ביין בלי בעיות ובלי שהשמרים יתססו מהר ויהרגו את שאר הבקטריות שביין. כאן זה לא הולך לקרות – גרגרי בן החוזרר עשירים בחומצה סורבית (כן, זאת אותה החומצה שמוכרת כתוסף מזון. במקור היא בודדה מהפרי הזה) שהיא בעלת אי אילו תכונות אנטיבקטריאליות, וצריך הרבה שמרים כדי שהתסיסה אכן תתרחש בנוכחותה. בכל מקרה, לאחר הוספת השמרים מכסים את פתח הצנצנת בשקית ניילון, מהדקים עם גומייה, ובעזרת קיסם מנקבים חור אחד בשקית, בכדי שתהיה תחלופת אוויר במהלך התסיסה (סביר שיקחו לפחות 12 שעות עד שתראו את התסיסה מתחילה ממש).

רובה הגדול של התסיסה יתרחש בסביבות הארבעה-חמישה שבועות (וזה קצב די איטי, למי שתוהה) ולאחר מכן אתם תתחילו לראות דעיכה בפעילות ופחות בועות – זה סימן שאחוז האלכוהול עולה ושהשמרים מתים. עם זאת, גם לאחר שהתסיסה הסתיימה אין זה עדיין הזמן לסינון המשקה והעברתו לבקבוקים. את השלב הזה יש לבצע אך ורק אחרי שתראו שהנוזל נעשה צלול, מה שיכול לקחת בין שבועיים לחודש ואפילו יותר.

SAMSUNG CAMERA PICTURES

שימו לב שלבן החוזרר פרי עשיר בטאנינים, וככזה, מדובר ביין דבש המיועד ליישון ארוך – לפחות שנה ואפילו יותר (ואם אתם גרים באיזור קר – שנתיים לכל הפחות). בנוסף, שימו לב שבשל טעמם המריר של הגרגרים היין הזה לא מיועד לכלל הציבור, ומומלץ לפתוח ולשתות אותו עם אנשים שיודעים להנות מיינות ומשקאות פחות סטנדרטיים, וגם אז סביר להניח שתיאלצו לשתותו לבד. המשקה הזה הוא באמת חריג בנוף במלוא מובן המילה – הוא יותר מריר מבירה, יש בו טעמי לוואי מתוקים, והוא מאוד יבש. כאמור, זהו משקה מהימים ההם, והוא מאוד שונה ממה שאנחנו מכירים.

אז, עכשיו שיש לנו יין, חשבתם שסיימנו? טעיתם. הבה נעבור על הכנת ריבה. ריבת גרגרי בן החוזרר היא ריבה סקוטית מסורתית (ונראה שמכל העמים רק הסקוטים פיתחו חיבה לריבה הנ"ל), אך עם זאת, עלי להזהיר אתכם – כמו במקרה של היין מדובר בטעם נרכש, במלוא מובן המילה. לגרגרים האלה יש טעם לוואי מריר, והטעם הנ"ל מודגש היטב בריבה הזאת. למעשה, דרך מסוימת לתאר את טעמה של הריבה הזאת תהיה כבירה מתוקה מעט (אבל לא כמו הבירות האמריקאיות המזעזעות בסגנון), ולא כולם מתחברים לכך. כאמור, זהו לא פרי יער סטנדרטי, והריבה שיוצאת ממנו איננה סטנדרטית גם היא. זה לא דבר כזה רע, ד"א – אחת הסיבות בגללן אני מאוד לא מתחבר לריבות היא שאני לא כל כך אדם של מתוק, ודי נחמד (לפחות מבחינתי) למצוא ריבה שיש בה עוד טעמים חוץ ממתיקות. כן, אני יודע שהמתיקות הייתה במקור וכל זה – ריכוז הסוכר הגבוה, אחרי הכל, הוא מה שאפשר לריבות להשתמר לאורך זמן – אבל אם כבר שימורים, ובכן, אני מעדיף מלוח. בכל מקרה, מדובר בריבה מצוינת לצד בשר, בין אם סטייק בקר מיושן היטב או פילה חזיר בר בגריל (לא שאפשר להשיג כאלה בארץ, אבל שיהיה), ואפשר גם להשתמש בריבה הזאת כבסיס לקינוחים, מן דרך לוודא שעוגה לא תהיה מתוקה מדי (ולדעתי זאת בעיה רצינית בלא מעט מתכוני עוגות – עודף סוכר זאת גם בעיה של טעם). אה, ואם אתם לא בקטע של ריבה, אתם יכולים גם להכין חליטה, להוסיף אליה סוכר/דבש, ולצמצם אותה לסירופ. במרכז אירופה משתגעים על דברים כאלה, ואני מבין למה.

המתכון הבא איננו מתכון מסורתי באף מובן, אם כי הוא לא סוטה מהמסורת יותר מדי. הרעיון כאן הוא פשוט – הכנת חליטה מהפירות, סינון הנוזל, ואז הוספת תפוחים ודבש. מאחר ואין בגרגרי בן החוזרר עודף פקטין, בשר התפוחים מספק את הגוף של הריבה. כעיקרון, בריבות אמורים להשתמש בסוכר, אבל אני בחרתי בדבש. למה דבש? כי קודם כל הצלחתי להניח את ידי על דבש באיכות מעולה (שלמרבה הצער אין לי איך להשיג עוד ממנו, לפחות עד ספטמבר הבא), ובנוסף, אני מעדיף את פרופיל המתיקות של הדבש עם טעמי הלוואי שלו על סוכר לבן וסוכר חום. אה, ועוד משהו – אני מודע לכך שכמויות הדבש שאני מוסיף כאן לא נראות גדולות, לפחות ביחס לריבה. לא, זאת לא טעות – מעבר לכך שגם התפוחים מספקים סוכר, המטרה המוצהרת כאן היא ריבה פחות מתוקה בה טעמם המריר של גרגרי בן החוזרר מורגש היטב. אתם יכולים כמובן להגדיל את פרופורציית הסוכרים, אבל זה יהרוס את הייחודיות של הריבה הזאת, לפחות לדעתי. אחת הסיבות בגללן אני לא אוהב הרבה ריבות היא שהטעם המתוק שלהן מתוק מדי, ומשתלט לחלוטין. הריבה הזאת פועלת במן איזון מאוד מיוחד בין מתוק ומריר, וזאת הסיבה שהיא מצליחה כל כך, לפחות לדעתי.

2016-10-07-16-33-30-1

אז, איך מכינים את הריבה?

התחילו מחצי קילו גרגרי בן חוזרר, ועוד כוס וחצי פקעות ורדים מרוסקות (אין צורך לנקות את פקעות הורדים באופן יסודי. מספיק שתשברו אותן עם סכין כבדה, אנחנו גם ככה לא הולכים לאכול את בשר הפרי). פקעות ורדים אינן הכרחיות (ויכול להיות שלא תצליחו למצוא אותם כבר, בוודאי שבישראל), אבל הן כן מוסיפות ארומה מאוד מיוחדת, שלא משתלטת על הטעם של גרגרי בן החוזרר. בכל מקרה, שטפו את הפירות והניחו בסיר. כסו את הפירות בנוזל (בערך כליטר וחצי מים יספיקו), והביאו לרתיחה. בשלו את הפירות בחום נמוך כחצי שעה.

לאחר תום הבישול, כסו מסננת בחיתול בד והניחו מעל סיר, ושפכו לתוך המסננת את החליטה. כסו את הסיר ותנו למסננת לטפטף כלילה (אל תניחו משקולת מעל לפירות!). למחרת, זרקו את הפירות לפח, תפקידם כאן הסתיים. עתה אנו הולכים לעבד את החליטה לריבה.

הוסיפו לחליטה כ5 תפוחים קלופים וללא הליבה, יחד עם שני שליש כוס דבש, והביאו לרתיחה. המשיכו לבשל בחום נמוך עד שהתפוחים מתרככים, ורסקו אותם. המשיכו לצמצם את הנוזל עד שצבעו משחים מעט והוא מסמיך. טעמו, הוסיפו דבש במקרה הצורך (אל תשכחו שזאת ריבה שצריכה להיות מעט מרירה), והעבירו לצנצנות מעוקרות, אטמו אותן, והפכו את הצנצנת. תנו לצנצנות לעמוד הפוכות כעשר דקות, והפכו חזרה (או לחלופין, סטרלו אותן באמבט מים חמים).

2016-10-08-17-46-39-1

אז, עכשיו שיש לכם ריבת בן חוזרר, אתם חושבים שסיימנו? ובכן, כמעט, אבל ישנו עוד מתכון אחד, לקינוח. כמו שאמרתי קודם לכן, מדובר בריבה מרירה, וככזאת, לדעתי היא הולכת נהדר בקינוחים כמו כופתאות מתוקות כפי שעושים זאת במרכז אירופה. חלקכם אולי יטען שאני מבצע כאן משהו לא אותנטי מאחר ובסקוטלנד ריבת בן החוזרר משודכת דווקא לבשר ציד. אז קודם כל, הסלאמי שאתם רואים בתמונה למעלה מגיע מחזיר בר, ושנית כל, הסקוטים הם לא היחידים שאוהבים את הפרי הזה. בשווייץ יצא לי לראות Cordial מהפירות האלה שנמכר באיזה דוכן, ואם מכינים מהפרי הזה סירופ זה אומר שמכינים ממנו גם ריבה. ואני די בטוח שאם ככה זה בשווייץ, זה בטוח כך גם בדרום גרמניה, אוסטריה, צ'כיה, הונגריה, ורומניה (אינני יכול לערוב לגבי פולין, אבל לא אתפלא אם גם שם משתתפים בחגיגה). אז מאחר וגם ככה אי אפשר להשיג בשר ציד בישראל וכל מרכז אירופה הייתה קלטית בעבר בכל מקרה (לרבות שווייץ, אוסטריה, וצ'כיה, ד"א), אז הבה נכין כופתאות מתוקות.

מהן כופתאות מתוקות? ובכן, מכירים את הקניידלעך? ובכן, הקניידלעך הוא עיבוד יהודי לכופתאות המרכז אירופאיות, שיכולות לבוא בצורה מלוחה או מתוקה. הקניידלעך הוא, בלי כל ספק, וריאציה מלוחה – אבל יש הרבה וריאציות מתוקות יותר, המיועדות לקינוח. אחת הגרסאות היותר מוצלחות והיותר עונתיות לכופתאות מתוקות היא המרילנקנודל ("קנודל" זה כתיב שגוי, ולא הוגים זאת כך. אין איך לכתוב אומלאוטים בעברית), כופתאה אוסטרו-הונגרית הממולאת באפרסק שמוצאה בעמק וכאו שבאוסטריה (אותו חבל הארץ בו שוכנת וינה). מדובר במאכל עונתי שקשה להשיג, אז למה שלא נכין כופתאות עם מילוי הריבה הנ"ל? האמינו או לא, הרעיון לא שייך לי. אז, הבה נסיים –

2016-10-12-14-47-21-4

לכופתאות – ל12 כופתאות בערך

170 גר' גבינה לבנה בסגנון אורדה או טבורוג

3 כפות גדושות של שמנת חמוצה

130 גר' קמח + עוד, לפי הצורך

גרידה מלימון אחד

קורט קינמון

2 ביצים

100 גר' חמאה, בטמפ' החדר + חמאה לטיגון

ריבת בן חוזרר, לפי הצורך

לרוטב הוניל (Custard Sauce)-

2 וחצי כוסות חלב

חצי כוס סוכר

שליש כוס קמח

3 חלמוני ביצים

מספר טיפות תמצית וניל

הכנת הכופתאות – 

מערבבים את כלל המרכיבים (למעט הריבה) בסיר, ומעבדים עד לקבלת בצק רך ואחיד, דביק במקצת, ולא עיסתי. מוסיפים עוד קמח או עוד שמנת חמוצה במקרה הצורך (וסביר שתזדקקו לעוד קמח).

מקמחים משטח עבודה, וקורצים כדורים קצת יותר גדולים מפינג-פונג מהבצק. משטחים כל כדור שכזה למשטח בעובי ס"מ, ומניחים כפית גדושה בריבה במרכזו. סוגרים את הבצק לצורת כדור, וחוזר חלילה עד לסוף הבצק (אל תתרגשו אם ישנם חורים קטנים בבצק –

מביאים סיר עם מים לרתיחה, ומניחים בתוכו בזהירות את הכופתאות. ממשיכים לבשל בחום נמוך כ20 דקות נוספות, ומוציאים מהסיר בעזרת כף מחוררת (לעולם אל תשפכו כופתאות לתוך מסננת, הן יהרסו) ומניחים על צלחת.

מחממים חמאה במחבת, וזורקים פנימה את הכופתאות. משחימים קלות את הכופתאות ומוציאים לנייר סופג. מומלץ להגיש יחד עם רוטב הוניל החם, ועוד ריבה מעל.

הכנת רוטב הוניל –

מוסיפים את החלב, הסוכר, והקמח לסיר קטן, ובוחשים היטב עד שאין גושים. לאחר מכן מתחילים לבשל בחום בינוני ותוך כדי טריפה עד שהחלב חם.

כאשר החלב חם (לא רותח!) טורפים את החלמונים, ומוציאים חצי כוס מהחלב ומוסיפים, תוך כדי טריפה, אל החלמונים. טורפים את התערובת, ומוסיפים, תוך כדי טריפה מתמדת, את תערובת החלב והחלמונים בחזרה אל הסיר. ממשיכים לבחוש ולבשל בחום בינוני עד שהתערובת מסמיכה מעט, ומכבים – הרוטב מוכן.

שימו לב שהרוטב הזה נוזלי בחום בלבד. אם תתנו לו לשבת במקרר הוא יקרש ויהפוך לפלאן. גם את הפלאן הזה, ד"א, מומלץ להגיש עם ריבת בן החוזרר.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “ראשית החורף, 2016 – לאכול עם המוריגו

  1. פינגבק: ראשית הקיץ 2017 – פריחת הסמבוק, revisited | עוף זה ציפור ופרה זה חיה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s