לאכול ברובע החמישי – ארוחת ערב עם דראקולה

SAMSUNG CAMERA PICTURES

נעים להכיר – דם חזיר (יחד עם עוד כמה דברים).

ההיכרות הראשונית שלי עם הסיפור של הרוזן דראקולה הייתה בגיל 16. כלומר, זה לא שלא הכרתי את הרעיון של ערפד, אבל לא ממש עניין אותי הקונספט מעבר לאי אילו סרטי אימה זולים. בכל מקרה, באותו הזמן הייתה לי מורה לאנגלית שהתעקשה שנעשה דו"ח קריאה (איך מתרגמים לכל הרוחות book report בצורה שתישמע נורמלית?) על ספר מהמאה ה19. אני כמובן שלא אהבתי במיוחד את הרעיון – באותו הזמן הייתי מכור לאי אילו ספרי מדע בדיוני והעדפתי לכתוב את הדו"ח עליהם. אבל אותה המורה התעקשה, ואני החלטתי ללמד אותה לקח – ולכן בחרתי ב"דרקולה" של בראם סטוקר, אב הטיפוס של כל סיפורי הערפדים המודרניים (אם כי אני לא חושב שבראם סטוקר שיער שהתוצאה הסופית תהיה "דמדומים"). ההגיון שלי היה פשוט – במכוון בחרתי את הספר הזה בכדי שאוכל לכתוב דו"ח כל כך חולני וכה ביזארי כך שבפעם הבאה יתנו לי חופש בחירה ספרותי.

עם זאת, כאשר קיבלתי את הספר נידונתי להתאכזב – הוא התגלה כמשעמם להחריד. הדמויות היו צפויות מאוד, הדיאלוגים בנאליים, והדמות היחידה שהצלחתי להתחבר אליה הייתה דראקולה – אחרי הכל, הוא אירח את ג'ונת'ן הארקר ולא חסך בהוצאות, והאורח החוצפן הזה העז לחטט ברחבי הטירה במקומות לא לו. אם אני הייתי דראקולה הייתי גומל לו במשהו גרוע בהרבה על כפיות הטובה הזאת. בכל מקרה, התייאשתי מהספר אחרי העמוד ה100 – הספר פשוט לא התרומם וה"אימה" שאולי הפחידה אנשים לפני 100 שנה גרמה לי לפהק. אולי הדור שלי גדל על יותר מדי סרטי אימה חולניים, אבל בשורה התחתונה אני את דו"ח הקריאה הזה כתבתי לפי תקציר העלילה מויקיפדיה. למי שתוהה איך הסיפור עם המורה לאנגלית הסתיים, את שאר דו"חות הקריאה שלי בתיכון אני כתבתי על ספרים שאני בחרתי. אחרי שדו"ח הקריאה היה מלא בהערות בהן הצדקתי את דראקולה וכאשר דו"חות הקריאה הקודמים שלי היו על ספרי מתח בסגנון שתיקת הכבשים נראה לי שלמורה המסכנה הספיק – מעכשיו הייתי מקבל אישור לכתוב דו"חות קריאה על איזה ספר שאני בוחר, והאישור היה צעד פורמלי ותו לא.

כריסטופר לי ז"ל כדראקולה.

בכל מקרה, כל טירוף הערפדים נמצא איתנו מסוף המאה ה19, ומאז הוא מסרב לגווע. ככל הנראה הסיבה לכך היא שמבחינת רובנו ישנו משהו מיסטי בדם – זה אחרי הכל הנוזל שמאפשר לנו לחיות, והאמונה שדם הוא נוזל החיים עתיקה כימי הציביליזציה. זאת אולי הסיבה שאכילת דם היא טאבו כה רציני בתרבויות כה רבות – באכילת דם אתה אוכל את החיים עצמם ובכך מפגין דומיננטיות עליהם, וזה דבר שרק לאל מותר לעשות. זאת גם ככל הנראה הסיבה, אם נתעלם מהטמטמת הדתית בנושא, מאחורי השחיטה הכשרה והחלאל – על ידי הקזת הדם מקיזים את כוח החיים של החיה, ובכך מבטיחים ש"לא נותרו חיים שם בפנים" (ולמי אכפת ש"החיים" האלה נגמרים בצורה ברברית להחריד, לפחות בשחיטות הדתיות התעשייתיות יותר). ועם כל הרתיעה בת שנות האלפיים וכיו"ב קשקושים סנטימנטליים אני לא אדם שנרתע יותר מדי מטאבואים קולינריים, ובתור אחד שזולל נקניקיות דם בכל טיול לחו"ל אני יכול לבשר לכם שבסך הכל דם חזיר ומוצריו זה דבר מאוד טעים. נקניקיות, רטבים, מרקים ועוד שלל מאכלים מבושלים עם דם – וכולם טעימים מאוד.

עד לפני חודש חשבתי שהסיכויים שלי למצוא דם חזיר בארץ הם אפסיים, עד שבמקרה שאלתי באחת החזיריות שאני עובר בהן, כדרך אגב, האם יש להם דם. למרבה הפתעתי התשובה הייתה שכן, וכך, שמח ומאושר, קניתי לעצמי מיכל עם איזה 750 מ"ל דם חזיר קפוא, והתוצאות כאן לפניכם (וכן, ברור לי שלחלקכם לא ברור למה לכל הרוחות אני מאושר מזה שהצלחתי לקנות דם חזיר קפוא). ארוחה שלמה, ממנה ראשונה ועד קינוח, על טהרת דם החזיר.

ולאלה מכם שהקונספט של לאכול דם מרתיע אותם, הרשו לי לומר לכם שאם הלכתם למסעדות בגרמניה וצרפת ואכלתם בשר ציד ברוטב עשיר, ישנו סיכוי סביר שכבר אכלתם דם – דם מוסף פעמים רבות לציר ומסמיך רטבים, והרבה רטבים לבשר ציד כוללים דם במרכיבים. אז מה הוא טעמו של דם? ובכן, מתכתי (אם כי באופן מעט מפתיע, הרבה פחות מכבד או לב), עם טעם לוואי של סטייק שרוף. ברור לי שלאכול דם זה דבר שדורש ראש פתוח, גם מהאנשים הרגילים למאכלים יותר ביזאריים – ולכן, אם בא לכם להתנסות במרכיב חדש וטעים, נסו לעבוד עם דם של חזיר. אתם לא תתאכזבו.

בכל מקרה, לפני שאני עובר אל המתכונים, מהם כללי העבודה עם דם? קודם כל, אתם לא דראקולה, ואם אתם הולכים לצרוך דם מחיה כלשהי אתם חייבים לבשל אותו קודם. שנית כל, לפני שאתם מוסיפים את הדם לסיר אתם חייבים לסנן אותו מקרישי דם למיניהם (ויהיו כאלה). בנוסף, דם שומרים בהקפאה – לאחר שהופשר, דם לא יכול להיות במקרר יותר מיום, יום וחצי גג (ובנוסף, אל תפשירו דם במיקרוגל, אלא אם אתם רוצים שהדם כולו ייקרש. דם מפשירים אך ורק ע"י העברתו למקרר ומתן אפשרות לזמן לעשות את שלו). לדם יש חיי מדף מאוד קצרים, וחייבים לנצל אותו מהר, והאמינו לי – אתם לא רוצים לאכול דם מקולקל.

אה וכן, לפני שאני שוכח – המתכונים שמופיעים כאן הם לדם חזיר, אבל למעט המתכון האחרון אשר בו יש צורך מפורש בדם החזרזיר, אתם בהחלט יכולים להשתמש בדם מחיות אחרות – ישנם מאכלים אשר מוכנים מדם פרה, כבשה, ותרנגולת בכל רחבי העולם. לא יצא לי מעולם לטעום אותם כך שאני לא יכול להביע דעה, אני רק יודע שהם קיימים (אם כי האורז בדם תרנגולת, הCabidela הפורטוגזי, נשמע כמו מאכל מעניין במיוחד). אם יש לכם מזל ויצא לכם להשיג דם מפרה, תרנגולת, או כבשה, השאירו מילה בתגובות. אשמח לשמוע איך השגתם אותו, ויותר חשוב, איך זה יצא.

ריזוטו דם

SAMSUNG CAMERA PICTURES

אורז מבושל עם דם זה לא רעיון חדש, והוא בהחלט לא הרעיון שלי. בספרד ובפורטוגל נוהגים לבשל אורז ואיברי עוף בדמה של התרנגולת אשר נשחטה לצורך הכנת המנה (והנה לכם הגרסא ההארדקור ל"בישול גדי בחלב אימו"), ובמזרח אסיה נוהגים גם להכין אורז יחד עם דם, מיותר לציין שבשיטות בישול שונות לחלוטין. מהדיון הזה רק טבעי היה לצפות שגם באיטליה היו מכינים דבר דומה, וזה גם נכון. בקצה הצפוני של איטליה, באיזור העיר טורינו ומחוז פיימונטה נוהגים להכין מנה בשם Brudera, שהיא בעצם ריזוטו עם דם חזיר. או יותר נכון לומר, נהגו להכין.

אם תבקרו בצפון איטליה הסיכוי שלכם למצוא ברודרה מסורתית עם דם חזיר הוא אפסי עד קלוש. בימינו, את רוב הברודרה נוהגים להכין עם יין אדום, וזה לא דבר טוב. זה לא שיש לי בעיה עם ריזוטו יחד עם יין אדום, זה פשוט שההבדל בין טעמו של יין אדום לבין דם הוא שמים וארץ, והדבר היחידי שמשותף לשניהם הוא הצבע וגם זה מתבטל לאחר הבישול (וכפי שניתן לראות, לדם יש צבע חזק בהרבה). הדם מוסיף מימד טעם וקרמיות שאני פשוט לא יכול להעביר במילים, ולמרות שהתמונה לא יפה במיוחד מדובר באחת ממנות הריזוטו הטעימות ביותר שאכלתי. השילוב של הדם המבושל, בשר מכובס, תפוחים, בצל, ושום יוצא לא פחות ממדהים, הרבה יותר טוב מיין אדום לטעמי.

אה, ורגע לפני שאני עובר אל המתכון – קראתם נכון, המתכון הזה משתמש בבשר מכובס. באופן מסורתי, האיטלקים מכינים ציר מצלעות חזיר, ואח"כ שומרים את הבשר מהצלעות המכובסות ואת הציר המסונן ונעזרים בשניהם להכנת הריזוטו. הצלעות שאתם מחפשים כאן הן לא הצלעות בסגנון הבייבי באק או הספריבס, אלא הRib Tips שנמצאות על בטן החזיר (ברוסט). בטן חזיר לרוב נמכרת יחד עם הצלעות, אבל אתם לא תבזבזו כסף אם תקנו בטן יחד עם צלעות – לאחר שתפרידו את בשר הבטן, אם יש לכם כוח (ובכלל, מאחר וזאת העונה), אתם יכולים להכין בייקון, ואם אתם רוצים משהו קצת יותר קרוב לאוכל – פורקטה גם תלך. זאת אולי המהות של הגניוס הקולינרי האיטלקי – לוקחים את המרכיבים הזולים ביותר והזמינים בזה הרגע ומכינים מהם מטעמים.

מרכיבים – ל4 מנות

250 גר' אורז עגול לריזוטו (עדיף זן הקרנרולי)

כוס בשר מכובס מצלעות חזיר, מפורר

בצל לבן, קצוץ דק

8 שיני שום, קצוצות דק

כוס דם חזיר

ציר חזיר רותח – לפי הצורך (ראו ההוראות בהמשך)

כוס יין לבן

חמאה, לטיגון

פלפל שחור, גבינת גראנה פדאנה מגוררת* – לפי הטעם

תפוח שלם, חתוך לקוביות קטנות**

*מי שלא רוצה גבינה יכול לוותר עליה לטובת מלח. עם זאת, לטעמי היא מוסיפה המון.

**לא מופיע במתכון המקורי, אבל הטעם נהדר.

הכנה

מטגנים את הבצל והשום בחמאה בחום בינוני נמוך כ2-3 דקות, ומוסיפים את הבשר המכובס ואת התפוח. מטגנים בחום גבוה כדקה, ומוסיפים את האורז. מערבבים היטב על חום בינוני נמוך כ2-3 דקות, ומוסיפים את היין. כעת, מגבירים את האש לחום בינוני-גבוה, וממשיכים לבשל את האורז תוך כדי ערבוב (החל מנקודה זאת לא מנמיכים את הלהבה!).

לאחר שהיין התאדה כמעט לחלוטין מוסיפים מצקת מהמרק הרותח. ממשיכים לבשל תוך כדי ערבוב, ולאחר שהציר התאדה ב80% טועמים – אם האורז בדרגת עשייה כמעט אל דנטה, עוברים לשלב הבא. אם לא, מוסיפים עוד מצקת מהציר וחוזר חלילה.

לאחר שהאורז כמעט ומבושל, מוסיפים את הדם דרך מסננת (אתם לא רוצים הרי קרישי דם בריזוטו, נכון?) ומערבבים היטב. לאחר שהדם כמעט והתאדה לחלוטין מכבים את האש, מוסיפים את הגבינה, הפלפל, מערבבים, טועמים, מתקנים תיבול במקרה הצורך, ומכסים. נותנים לריזוטו לנוח כ5 דקות ולאחר מכן מחלקים לצלחות ומגישים מיד.

נקניקיית דם

SAMSUNG CAMERA PICTURES

לא ממש ברור למה בראם סטוקר החליט לקרוא לערפד שלו בשם דראקולה. כלומר, היה אדם היסטורי ששמו היה ולאד צפש דראקולה, אם כי מיותר לציין שהוא לא היה ערפד. למעשה, לא רק שולאד יקירנו לא היה ערפד, אלא הוא היה דבר גרוע בהרבה, ואם כבר תואר על טבעי אז אחד כמו "השטן" היה מתאים הרבה יותר. תשכחו מסרטי אימה נדושים למיניהם. כל מיני סדרה נאמנה למציאות שהייתה מופקת על חייו של האדם הזה הייתה נדחפת ללוח השידורים ב1 לפנות בוקר במקרה הטוב יחד עם אזהרה חמורה שהצפייה מומלצת מגיל 18 והלאה.

ולאד השלישי נולד בשנת 1431 כנסיך וולאכי לבית דראקולשטי. אביו של ולאד, ולאד השני, היה מלכה של וולאכיה, ממלכה שבאופן כללי הייתה מורכבת מדרום רומניה המודרנית. המאה ה15 לא הייתה תקופה שלווה במזרח אירופה. באותם הימים האימפריה העות'מאנית הייתה בתהליכי התרחבות, והיא כבר שלטה ברוב דרום אירופה וכל הסימנים הראו שהיא מתכננת להתפשט צפונה ומערבה. הממלכות הנוצריות במרכז ומערב אירופה צפו באימה כיצד האסלאם כובש נתחים הולכים וגדלים ממזרח אירופה, וכיצד הצבאות שהם שולחים ניגפים בעוד הסולטאנים מבצעים הכנות אחרונות לקראת פלישה מאורגנת למרכז ומערב היבשת (ופלישה שכזאת אכן הגיעה במאה ב1480 לספירה כאשר כוחות טורקיים פלשו לאיטליה מתוך מטרה מוצהרת לכבוש את רומא, ורק במזל נהדפו. באשר למרכז אירופה, הוא נכבשה במאה ה16 ע"י סולימאן המפואר שנבלם רק בשערי וינה). בכדי להמחיש את הפחד מפלישה טורקית, האפיפיור הגיע למצב בו המלחמות בטורקים אף בורכו כמסעות צלב, וערים רבות באיטליה, הונגריה, והקיסרות הרומית הקדושה נכנסו לכוננות ונערכו לקרב (הצרפתים, למי ששואל, החל מהמאה ה16 נכנסו לברית צבאית עם הטורקים). כמו שהוזכר, האימפריה הטורקית כעת שלטה בבלקן, והכוחות הנוצריים הקרובים אליה היו הערים האיטלקיות, שתי הממלכות הרומניות של וולאכיה ומולדובה, ומערבה להן הונגריה, שבאותם הימים כללה (מעבר להונגריה המודרנית) את רוב טרנסילבניה, סרביה, וקרואטיה. וכך החזית החלה להתקדם לכיוון וולאכיה, וכאן הסיפור שלנו מתחיל.

עוד מימים ימימה וולאכיה הייתה ספק בעלת ברית ספק ווסאלית של המלך ההונגרי, ובהתחלה המלך הוולאכי, ולאד השני, אכן נכנס לברית צבאית עם ההונגרים כנגד העות'מאנים. ולאד השני היה חבר במסדר הדרקון – ברית בין מספר ממלכות מזרח ומרכז אירופאיות כנגד הטורקים – ומסיבה זאת הוא ויורשיו קיבלו את השם "דראקולשטי", "בני הדרקון" ברומנית, ומכאן הכינוי "דראקולה". עם זאת, לאחר שולאד השני הודח מכיסאו על ידי אצילים שנתמכו על ידי ההונגרים הוא לא היסס לפנות לטורקים בבקשה לעזרה. הסולטן כמובן ששמח מאוד – לוולאכיה הרי יש מיקום אסטרטגי במזרח אירופה, מיקום שיהיה נוח מאוד עבור צבא שמתכונן לחצות את הקרפתיים או להתקדם לכיוון המישורים האוקראינים – אבל אידיוט הוא לא היה, והיה ברור לו שאם המלך הוולאכי החליף צדדים בקלות כה רבה הוא לא יהסס לעשות זאת שוב. וכך הסולטן הסכים לעזור לולאד השני והוא אכן חזר לשלטון, אך הוא דרש ערובות לנאמנות הזאת. ומה היו הערובות הנ"ל? וולאד נדרש להיות ווסאל צייתן, לשלם את מיסיו בזמן, ובנוסף, לשלוח שניים מבניו – ראדו וולאד – לחצר הסולטן כבני ערובה.

img_0042

ולאד השלישי, ולאד צפש דראקולה.

ישנם אינספור סיפורים כיצד נפשו של ולאד הצעיר צולקה באיסטנבול וכיצד הוא התמלא בשנאה כה עזה לטורקים, וכולם אמינים פחות או יותר כמו סיפור יציאת מצרים (אחיו ראדו לעומת זאת התיידד עם יורש העצר העות'מאני והתחכך בבכירי השלטון, ולא רק במובן המטאפורי). בכל מקרה, לאחר חזרתו לרומניה ולאד עלה לשלטון כולאד השלישי, ורק חיכה להזדמנות לפתוח במרד. ההזדמנות הזאת הגיעה ב1459, לאחר שהאפיפיור שלח כספים למלך הונגריה מתיאס קורבינוס והכריז (שוב) על מסע צלב נגד הטורקים (עם קול היענות חלוש מאוד במערב אירופה). הרקע למסע הצלב הזה היה נפילתה של קונסטנטינופול בשנת 1453 וסופה של האימפריה הביזאנטית. האימפריה הביזאנטית כבר מזמן שלא הייתה אימפריה, אך היא הייתה סמל. כמו שרומא הייתה המרכז של הנצרות הקתולית, קונסטנטינופול והאימפריה הביזאנטית היוו את מרכזה של הנצרות האורתודכסית ושלל כנסיות נוצריות מזרחיות יותר ברחבי הלבאנט. נפילתה של קונסטנטינופול הייתה מאורע היסטורי מאוד חשוב – מעבר לזעזוע שנגרם בעולם הנוצרי, משכילים ביזאנטיים שברחו לאיטליה מאימת הטורקים היו אילו שהתניעו את הרנסאנס ובכך הוציאו את מערב אירופה מחשיכת ימי הביניים. אבל זה בכל מקרה סיפור אחר שלא קשור לענייננו, וכבר גלשתי מספיק. בחזרה לוולאכיה, כצפוי, ולאד החליט לצדד בהונגרים, והחל את המרידה שלו בכך שהוא סירב לשלם את מס החסות לסולטן. וכך הסולטן מחמט השני שלח שני שליחים לולאד, ודרש ממנו ברגישות ונחישות את תשלום המס, ושבאותה הזדמנות ישלח גם גייסות לצבא הטורקי לקראת המלחמה המתקרבת.

הטירה ממנה ולאד שלט בוולאכיה נקראה טירת פוינארי (Poenari), והיא שכנה בראש הר מבודד (חומר של סרטי אימה כבר אמרנו?). תתארו לכם את המצב הבא – שני שליחי הסולטן מטפסים במעלה ההר, ולאחר טיפוס ארוך ומתיש דרך היערות הם נכנסים לטירה באמצע הלילה, בכסות גשם וסופת רעמים. לאחר מכן הם מגיעים אל האולם המרכזי בו נמצא נסיך וולאכיה, ודורשים ממנו בצורה שאיננה משתמעת לשני פנים שימלא את חובותיו למלכות ושיעשה זאת תכף ומיד. בלי להניד עפעף, דראקולה סירב, ואז צחק בפניהם (טוב, אני מודה שביצעתי כאן דרמטיזציה מסוימת, אבל לא יכולתי להתאפק).

מורדים מסוימים אולי היו מסתפקים בגירוש השליחים בידיים ריקות, אך לא ולאד דראקולה. לאחר שסיים ללעוג לטורקים הוא הורה לשומריו לתפוס את השליחים ולהוציאם להורג למען יראו ויראו. הוא הוציא להורג את השליחים בצורה אכזרית במיוחד – הוא מסמר את כובעיהם לראשם, והודיע על כך לסולטן ברוב שמחה וששון. זאת הייתה יריית הפתיחה במלחמות בין וולאכיה לאימפריה העות'מאנית, מלחמות שבהן ולאד צבר מוניטין כמפלצת – לאחר שהוא הביס את חיילי האויב בקרב (מצב שנטה לחזור על עצמו פעמים רבות) הוא היה משפד את השבויים והגופות כאחד ומשאיר אותם תלויים על חניתותיהם בשדה, למען יראו ויראו – וכך הוא רכש את כינויו, "ולאד צפש", הלא הוא ולאד המשפד. לא היה מדובר במקרה בודד – ולאד נהג לעשות זאת לאחר כל קרב, ואויביו טענו שמספר הנרצחים היה בעשרות האלפים. וכך, חסר רחמים ואלוף בלוחמה פסיכולוגית, ולאד הצליח להרחיק את הטורקים מוולאכיה, אך זה לא הספיק לו – בחורף 1462 ולאד חצה את הדנובה ועשה שמות בבולגריה ברצחו כל טורקי שחצה את דרכו, בין אם איכר, חייל, גבר, אישה, או ילד. אנשיו ערפו ראשים ושרפו אנשים למוות בבתיהם – ולאד בעצמו התפאר במכתב למלך הונגריה שהוא רצח כ23 אלף טורקים בפשיטותיו. מיותר לציין שכעת כל התוכניות של הסולטן לפלוש למרכז ומערב אירופה נכנסו להקפאה – ואכן, מלכים נוצריים רבים במרכז אירופה וערי מדינה רבות באיטליה נשמו כעת לרווחה והודו לולאד צפש על כך שהוא הרחיק לעת עתה את האיום הטורקי מגבולותיהם.

בזמן שהסולטן היה יכול להעלים עין ממרד לתקופה קצרה, על הטבח שולאד ארגן בבולגריה הוא כבר לא יכול היה להבליג. וכך מחמט השני הרים צבא ונכנס לוולאכיה, לדכא בעצמו את דראקולה ולהמליך את אחיו ראדו במקומו. ולאד ידע היטב שאין לו סיכוי מול הצבא הטורקי, ולכן הוא נסוג ופצח במתקפות גרילה שהיו לרוב מוצלחות וקטלניות – מסופר שלאחר אחד מהקרבות ולאד "שתל" יער של אנשים משופדים לפני המחנה הטורקי בלילה, מה שרק הרגיז את הסולטן יותר ויותר (והרס את המוראל של חייליו), וניסיון ההתנקשות של דראקולה בסולטן עצמו לא תרם גם הוא להרגעת הרוחות. בסופו של דבר העות'מאנים נכנסו לבירת וולאכיה, טרגוווישטה, ולאימתם הרבה מצאו אותה שוממת, עם שדה של 20 אלף גופות חיילים טורקים משופדים אשר ניצבו בשעריה.

בסופה של המלחמה הזאת ולאד כמובן שהיה בצד המפסיד, ונאלץ להימלט להונגריה. המלך ההונגרי כלא אותו מסיבות לא ברורות, אם כי בהמשך דראקולה שוחרר מכלאו וחזר לוולאכיה וארגן מרידה שנייה כנגד הטורקים. הסולטן, שזכר היטב את המלחמה הקודמת, מיהר לשלוח צבא לוולאכיה לפני שולאד הספיק להתארגן. לולאד לא הייתה הרבה תמיכה מצד האצילים המקומיים, שבאופן מאוד לא מפתיע העדיפו את השלטון הטורקי על פניו. וכך, לפי אחד הסיפורים, דראקולה ארגן ארוחה בחצר טירתו והזמין את האצילים ומשפחותיהם. לאחר שכולם הגיעו ולאד נעל את השערים ורצח את כולם, ללא יוצא מן הכלל (והרי לכם חתונה אדומה שאכן התרחשה, בניגוד לשטויות ממשחקי הסקס הכס). וכך, כאשר שלטונו היה מוחלט, ולאד החל להתכונן למלחמה הסופית עם הטורקים.

ישנם לא מעט סיפורים על מותו של דראקולה, והדרמטי ביותר מביניהם הוא הבא – ולאד התחפש לחייל טורקי והסתנן עם אנשיו לתוך המחנה העות'מאני בחשיכת הליל. בעודו מתחיל במסע ההרג וההרס חייל טורקי כלשהו ערף את ראשו, בלי לדעת מי הוא. לא ברור מתי ולאד צפש דראקולה מת, אם כי ככל הנראה זה היה בסוף 1476 – ב10 לינואר 1477 הוא כבר הוכרז כמת, וכהוכחה ראשו נשלח אל הסולטן בקונסטינופול שם הוא שופד על עמוד, היכן שהוא הוצג לראווה כהוכחה שהמטורף הנ"ל איננו בין החיים. באשר לוולאכיה, היא נעשתה לפרובינציה עות'מאנית ולא חזרה להיות עצמאית עד לעצמאות רומניה במאה ה19.

אז לא, ולאד צפש לא היה ערפד, אלא "רק" רוצח המונים חולני במיוחד. באשר ללמה הוא נהפך למזוהה עם ערפדים, ובכן, כאשר בראם סטוקר ביקר בטרנסילבניה הוא עבר בטירת בראן, טירה יפה מאוד ומשומרת היטב, ובאותו הביקור הוא שמע גם את הסיפור של דראקולה. מסיבות שברורות רק לו, הוא החליט למקם את העלילה בטירה זאת ולבסס את דראקולה על ולאד צפש. מאז טרנסילבניה נחשבת כארץ של ערפדים, אפילו שולאד צפש עצמו לא חי בה והקשר שלו לטירת בראן אפסי עד לא קיים.

castelul_bran_-_2012

טירת בראן – התמונה באדיבות ויקיפדיה.

כמו שנאמר קודם, ולאד צפש לא היה ערפד. ועם זאת, הוא ככל הנראה אכל דם מספר פעמים בחייו – נקניקיות דם (אם כי למען ההגינות יש לציין שישנם גם סיפורים על קניבליזם שנקשרו בו). נקניקיות דם היו מאכל נפוץ באירופה עוד מימי הרומאים, וניתן למצוא אותן מפורטוגל במערב ועד רוסיה במזרח. באופן אישי, אני הכי אוהב את הגרסאות של צפון ומזרח אירופה, איפה שממלאים את הנקניקייה בגריסים מבושלים – נקניקייה ללא בשר אם תרצו (אם כי קצת מוזר לי לומר כזה דבר על נקניקייה שכוללת דם). הגרסא המופיעה למטה היא איננה הגרסא הרומנית – למעשה, היא הכי קרובה לגרסא הפולנית, הKaszanka. סביר להניח שבמהלך חייו ולאד צפש אכל נקניקיית דם – בתור אדם שחי על חרבו רוב חייו הבוגרים, בררנות באוכל מן הסתם הייתה פריווילגיה שלא הייתה לו. אז לא, דראקולה לא היה ערפד, אבל ככל הנראה הוא כן אכל דם במהלך חייו, ולא רק במובן המטאפורי.

המתכון הבא, מיותר לציין, איננו המצאה שלי. מדובר בוריאציה שלי על נקניקיות הדם המרכז-צפון-מזרח אירופאיות. בזמן שבמערב אירופה נקניקיות דם כוללות אמולסיה של שמנת, בשר, ודם (ע"ע Boudin Noir), אני מעדיף את המזרחיות דווקא. לטעמי בהן הדם מודגש הרבה יותר, שלא לדבר שהן לא מופצצות קוביות שומן כמו קרוביהן במערב היבשת. אני לא יודע מה איתכם, אבל לדעתי השילוב של דם ועודף שומן הרבה פעמים נכשל – הדם עשיר מראש והשומן עשיר עוד יותר, ולטעמי זה פשוט יותר מדי. אגב, אני מודע לכך שמהתמונה אולי נדמה שמדובר במנה קטנה – התמונה מטעה. מדובר במנה עשירה מאוד, והיא בהחלט ממלאת וראויה להיחשב כמנה עיקרית.

SAMSUNG CAMERA PICTURES

הנקניקייה, לפני הבישול.

מרכיבים – ל2 נקניקיות קטנות 

כוס דם חזיר, מסונן היטב

שמינית כוס שומן חזיר קצוץ*

כוס וחצי גריסי פנינה, מבושלים

חצי כוס לב עגל**, קצוץ גס

בצל קטן, קצוץ דק

4 שיני שום, קצוצות דק

שמאלץ*** לטיגון

כף מיורן

כפית פפריקה הונגרית****

קורט מלח

60 ס"מ מעיים של חזיר, מוכנות למילוי, מחולקות ל2 מקטעים באורך 30 ס"מ (אל תדאגו, הנקניקיות יתכווצו בבישול)

*שומן מאיזור הגב עדיף, אבל גם שומן מומלח מהבטן יתאים.

**חלקכם עלולים להתרעם (ובצדק) על כך שאני מתעקש כאן על לב עגל ולא לב של פרה – השיקול שלי הוא העובדה שללב פרה יש טעם חזק. קחו בחשבון שגם לדם יש טעם חזק, והבשר נמצא בנקניקיה הזאת בעיקר עבור המרקם. המטרה היא להדגיש את טעמו של הדם, לא להתחרות בזה של הבשר.

***אתם יכולים להשתמש גם בשומן חזיר מזוקק או בשומן בייקון. התוצאה תהיה שונה, אבל עדיין טעימה מאוד.

****שוב – פפריקה הונגרית ב-ל-ב-ד. לא ספרדית, לא מרוקאית, הונגרית.

SAMSUNG CAMERA PICTURES

הכנה

מטגנים את הבצל והשום בשמאלץ עד להזהבה, ומניחים בצד. לאחר שהבצל הצטנן מוציאים אותו מהמחבת, ומוסיפים לקערה גדולה עם כל שאר המרכיבים (למעט הדם). מערבבים היטב, מסננים את הדם לתוך הקערה, ומערבבים שוב עד לקבלת עיסה אדומה אחידה (וכן, זאת הנקודה בה תתחילו להרגיש כמו חניבעל לקטר).

לאחר שסיימתם להכין את המלית, קושרים היטב צד אחד של המעיים ומלבישים את הפתח השני על משפך – אל תנסו להשתמש במכונה למילוי נקניקיות, היא לא תעבוד במקרה הזה – ומתחילים להכניס את המלית למעיים. כעת, ממלאים לא יותר מ75% מהמעיים – במהלך הבישול הדם נקרש ומתנפח, וימלא את הנקניקייה. אם לא תאפשרו לו מקום להתפשטות הנקניקייה תתפוצץ.

לאחר שסיימתם למלא את המעיים קושרים את הפתח השני, ומאחידים את פיזור הגריסים והבשר בנקניקייה. כעת, מעבירים את הנקניקיות לסיר מלא מים רותחים. לאחר 5 דקות בישול, אם אתם רואים בועות אוויר בנקניקיות עליכם לנקבן בעזרת קיסם – אמנם יצא מהנקניקייה מעט דם, אבל מהר מאוד הפתח ייסתם. ממשיכים לבשל את הנקניקיות כ40 דקות נוספות על חום בינוני-נמוך (ומומלץ לפתוח חלון בזמן הזה – ריח הלוואי שנוצר איננו מוצלח בלשון המעטה), ולאחר מכן מוציאים מהמים לאמבט מי קרח (או אם אתם בירושלים – אדן החלון גם תעשה את העבודה).

SAMSUNG CAMERA PICTURES

לאחר הבישול – שימו לב כיצד הנקניקיות "התמלאו".

אז זהו – יש לכם נקניקיות דם. איך אוכלים אותן? הבריטים אוהבים לפרוס את ה"פודינג השחור" שלהם לפרוסות ולטגנן בחמאה או שומן בייקון (אני אוהב ארוחת בוקר בריטית מלאה. זה טעים). אני מעדיף ללכת עם הגרסא המזרח-מרכז אירופאית של לצלות אותן בתנור וכשעה ב180C ולהגיש אותן יחד עם כרוב כבוש (אחח, ריח הצלייה המופלא של נקניקיות דם. הרבה יותר מוצלח מניחוח הבישול שלהן).

אז הנה לכם דרך להרגיש כמו דראקולה, הן הספרותי וההיסטורי – הראשון שתה דם, והשני בטוח שאכל נקניקיית דם במהלך חייו. ואיך הטעם? ובכן, פחות ברזלי ויותר בשרי ממה שהייתם מצפים, והרבה יותר דומה לקישקע עם מרקם גס מאשר לנקניקיה בשרית ממש (בהתחשב בכך שהקישקע החלה כגרסא כשרה לנקניקיית דם, זה גם לא ממש מפתיע). אם אתם אוהבים בשר, אתם מאוד תאהבו את זה.

סאנגוינאצ'ו

SAMSUNG CAMERA PICTURES

בעבר העלתי לכאן מתכונים המספרים על ההיסטוריה של קינוחי הפודינג האירופאי, וכיצד הם החלו כפודינג חלב שקדים עם בשר ורק בהמשך הפכו לפודינג הוניל המודרני שאנחנו מכירים. המתכון הבא הולך ברוח הזאת, אם כי בעוד ששם המתכונים היו וריאציה לא שגרתית ונחמדה, כאן יש כבר טוויסט שטני על הרעיון הזה. בזמן שבצרפת של ימי הביניים והעת החדשה היו מכינים Blancmanger עם בשר עוף קצוץ, בנאפולי לקחו את הקונספט של בשר וקינוח לנקודה האקסטרמלית – מהרגע בו הקקאו הגיע לאירופה בנאפולי החלו להסמיך פודינג שוקולד בעזרתו האדיבה של דם החזיר, והתוצאה קיבלה את השם Sanguinaccio (ונאמר תודה לאדם שסיפר לי על הדבר המופלא הזה).

בBlancmanger תרומתו של העוף היא מרקם ולא מעבר – אחרי הכל, חזה עוף מכובס הוא תכלס טופו בשרי, גוש חסר טעם בעל מרקם (מוצלח בהרבה מזה של טופו) שסופח אליו טעמים אחרים. זה איננו המצב כאן – כאן הדם לא רק מסמיך את החלב אלא גם נותן טעם לוואי לפודינג. אמנם הטעם הזה לא חזק, אבל אי אפשר לפספס אותו – אמנם אף אחד לא יחשוד בכך שמדובר בדם אם לא תאמרו להם את זה לפני כן, אבל כולם ידעו לשים את האצבע על כך שזה איננו פודינג שוקולד סטנדרטי. ובאשר לאיך זה יוצא, אם אתם מחפשים את פודינג השוקולד הטעים ביותר שאי פעם הומצא, ובכן, מצאתם אותו. אמרתי לא פעם שאני מתעב שימוש במילים מטומטמות כמו "חטאים", "מגרה", "חצוף" וכיו"ב תיאורים מטומטמים על אוכל. עם זאת, כאן אין לי מילה אחרת חוץ מ"קסם" כדי להסביר את השילוב המופלא הזה – אני מודה שגם אני, שאין לי בעיה לנסות כל דבר בערך, הייתי סקפטי ולא חשבתי שזה יעבוד. לדם חזיר יש ריח חזק מאוד שמזכיר גריל מלוכלך (ולא מהסוג הטוב), והייתי בטוח שהריח הזה יהרוס את הפודינג – טעיתי, ובגדול. כבר הרבה זמן לא אכלתי קינוח כל כך טעים כמו הפודינג הזה. בכנות, אם דם לא היה כזה ביג דיל הייתי מכין את הקינוח הזה לאירועים, ובפרט למסיבות גריל למיניהן.

מרכיבים – ל8 מנות

ליטר חלב

חצי ליטר דם חזיר

כוס שוקולד מריר

2 כפות קקאו טחון

כפית ציפורן

מקל קינמון

סוכר – לפי הטעם*

20 גר' חמאה**, וקמח בנפח שווה

תוספות – צימוקים, אגוזי מלך, וכיו"ב כיד הדמיון

*הסיבה שנמנעתי מלרשום כמות מדויקת לסוכר היא כי אני לרוב מעדיף פודינג שוקולד על הצד המריר יותר, והכמות שהוספתי הייתה יחסית קטנה – אולי כף. פשוט תטעמו במהלך הבישול ותחליטו כמה סוכר להוסיף.

**במתכון המקורי השתמשו בשומן חזיר מזוקק שלא היה לי באותו הרגע.

הכנה

מטגנים בחום בינוני-נמוך תוך כדי ערבוב את הקמח בחמאה ליצירת Roux, ולאחר 4-5 דקות בישול מוסיפים את החלב, ושוב, תוך כדי ערבוב, ומביאים לרתיחה.

לאחר שהחלב רתח מוסיפים את שאר המרכיבים (אל תשכחו לסנן את הדם לפני – אתם לא רוצים קרישי דם בפודינג) למעט השוקולד המריר והתוספות, וממשיכים לבשל תוך כדי טריפה מתמדת עד שהפודינג מסמיך כמו רוטב בשמל, בין חצי שעה לשעה. בנקודה זאת מכבים את האש, מוסיפים את התוספות והשוקולד המריר ומערבבים היטב. לאחר מכן מעבירים לכלים מתאימים ומניחים במקום קריר עד שהפודינג מצטנן. מומלץ לשמור לילה במקרר לפני ההגשה, ובכל מקרה מומלץ להגיש יחד עם צימוקים ואגוזי מלך מרוסקים כפי שמופיע בתמונה.

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “לאכול ברובע החמישי – ארוחת ערב עם דראקולה

  1. יופי של מתכונים יופי של הסברים ויופי של סיפורים. בקיץ הזה הייתי בטיול בטרנסילבניה וביקרתי גם בטירת בראן, ושתדע, אתה הסברת לי עכשיו את הסיפור יותר טוב מהמדריך שליווה אותנו.

  2. פינגבק: פיסססט-סליידר | גורמיאו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s